שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי מ״ז

« שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי מ״ו שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי מ״ח »

5 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

משפחת האם אינה קרויה משפחה שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה ואחין מאם ולא מאב אין יורשים זה את זה אלא כל אחד משפחת אביו יורש אותו ואפי' שתוקי שאין לו יורשין מן האב אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר תרומת הדשן סי' שנ"ב אבל האיש יורש את אמו וכן הבת את אמה אם אין לה בן שדינה בנכסי האם כמו בנכסי האב שניהם יורשים אותה אלא שהבן וזרעו קודמין לבת:

5 בבא בתרא פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ: מִנַּיִן לְבֵן שֶׁקּוֹדֵם לַבַּת בְּנִכְסֵי הָאֵם? אָמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״מַטּוֹת״ – מַקִּישׁ מַטֵּה הָאֵם לְמַטֵּה הָאָב; מָה מַטֵּה הָאָב – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, אַף מַטֵּה הָאֵם – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת. אֲמַר לֵיהּ: אִי – מָה מַטֵּה הָאָב, בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם; אַף מַטֵּה הָאֵם, בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם?!

6 שולחן ערוך, אבן העזר פתח ↗

מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו: הגה ואין מחייבים הבנים לצמצם במזונות אלא אם ירצו יותירו במזונות ומ"מ אם רואים ב"ד שהבנים מכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם חייבין ב"ד להשגיח בתיקון הבנות ולהפריש להן חלקן טור: בד"א כשהניח נכסים שאיפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כא' עד שיבגרו הבנות ואלו הם הנקראים נכסים מרובים אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאים מהם מזונות לבנות עד שיבגרו ונותנים השאר לבנים ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד נזונים מהם עד שיבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים: הגה וי"א דאסור לבנים למכור אפי' נכסים מרובים אם לא שהוא לצורך פדיון שבוים וכיוצא בזה אבל בנכסים מועטים אפילו בכה"ג אסור מרדכי פרק מי שמת ואם עברו ומכרו יתבאר לקמן סעיף י"ד:

6 משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁיִּתֵּן אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט לְבִתּוֹ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא בּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּרְנָסָה. הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם לֹא יִפְחֹת לָהּ מִכְּסוּת שֶׁפּוֹסְקִין לְאֵשֶׁת עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הָאָב עָנִי אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הֲרֵי זֶה רָאוּי לִתֵּן לָהּ כְּפִי עָשְׁרוֹ: פֵּירֵשׁ עַל הַבַּעַל שֶׁאֵין לָהּ כְּלוּם וְשֶׁיַּכְנִיסֶנָּה עֲרֻמָּה אֵין לָהּ כְּלוּם. וְלֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁתָּבוֹא לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה אֶלָּא מְכַסֶּנָּה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ: הָאָב שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בַּת אוֹמְדִין דַּעְתּוֹ כַּמָּה הָיָה בְּלִבּוֹ לִתֵּן לָהּ לְפַרְנָסָה וְנוֹתְנִין לָהּ. וּמִנַּיִן יוֹדְעִין אֻמְדַּן דַּעְתּוֹ. מֵרֵעָיו וּמְיֻדָּעָיו וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וּכְבוֹדוֹ. וְכֵן אִם הִשִּׂיא בַּת בְּחַיָּיו אוֹמְדִין בָּהּ. וְאִם לֹא יָדְעוּ לוֹ בֵּית דִּין אֻמְדַּן דַּעַת נוֹתְנִין לָהּ מִנְּכָסָיו עִשּׂוּר לְפַרְנָסָתָהּ:

7 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְאַחֵר, וְאָמַר הַלָּה ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – קָנָה, וַאֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָנָה.

7 תשובות הריב"ש פתח ↗

מה שכתבת שאחריך לאשה אחר מיתת הבנות אינו כלום כיון שהראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק זה הי' אמת אם הי' נעשה בין יהודים במקום שדנין דיניהם בדיני ישראל אבל המצוה הזה היה דר במיורקה בחזקת עובד ככבים וכן האשה הבאה לירש מכח הצואה גם היא שם בחזקת נכרית וכן הללו הבאים לירש מחמת קורבה גם הם דרים שם בחזקת נכרים וגם ביהדותם הי' להם לדון בדיני עובדי ככבים כי כן נהג מעולם קהל מיורקה מרצונם וא"כ איך ילך ויסע ממקומו אחד משתי הכתות וילך ארץ מרחקים שידינו לו בדיני ישראל יבאו במיורקה לפני הדיין שלהם שהוא הגזבר ומי שיזכה ויחזיקהו הגזבר בנכסי המוריש הוא היורש ועוד שאם יתן הנפקד הפקדון אל הבא לירש מחמת קורבה אף אם יהיו לו עדים שהוא הקודם הנה האשה תוציא ממנו בדיני עובדי כוכבים ואינו מן הדין שיהי' הנפקד לוקה בעד הפקדון כמ"ש הר"ם ז"ל פ"ז מה' שאלה ופקדון שהמפקיד אצל חבירו ורצה הנפקד לפרש לים או לצאת בשיירא ואין המפקיד בעיר שאם הביא הפקדון לבית דין נפטר מאחריות שמירתו שאין אוסרין זה במדינה זו מפני פקדונו של זה ואין מחייבין אותו להוליכו עמו שמא יארעו אונס ויהי' חייב באחריות וא"כ כש"כ שאין מחייבין אותו לתתו בענין שיהי' נפסד לפרוע הפקדון שתי פעמים. אבל מה שראוי לו לעשות שישלחו הפקדון למיורקה וכמו שאם הי' המפקיד בחיים היה מחזירו אליו ונפטר עתה שמת ואלו באים לירש יניח הפקדון בב"ד שלהם שהוא הגזבר לתתו לראוי לו ויסתלק ותו לא מידי ומעתה איני צריך לישא וליתן במה שכתבת מחלק הקטן גם כי אין הפנאי מסכי' ומה שהארכתי למעלה בספקות שלך ואם לא היה צריך לנדון זה לפמש"כ היה להגדיל תורה ויאדיר:

8 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

ראובן שקנה שדה משמעון ואמר ליה ללוי קניתי אותה וכתב שטר מכר בשם לוי וחזר ראובן ואמר לשמעון לעצמי קניתיה חזור וכתוב שטר מכר בשמי אין כופין את המוכר לכתוב לו שטר אחר בשם ראובן ואם התנה עמו מתחלה ואמר ליה לעצמי אני קונה וזה שאכתוב שטר בשם לוי כדי שלא ידעו בי שאני הוא הקונה הרי זה כופהו לכתוב שטר אחר בשמו ולא עוד אלא אפי' לא אמר כן למוכר אלא שאמר לעדים תחלה בפני המוכר יש לכם לכתוב לי שטר אחר על שמי כופין אותו לכתוב שטר אחר על שמו: הגה ואם קנה קרקע תחלה על שם לוי אע"פ שלוי לא עשהו שליח אם קנה במעות לוי לא יוכל לחזור בו הגהות מרדכי פ"ד דמציעא:

1 פריז, צרפת

2 כסלו תשע"ב

3 מז. ירושת הבת

4 שאלה: האם בימינו אישה שיש לה אחים יורשת את אביה?

5 תשובה: א. סדרי הירושה שקבעה התורה הם שהבן זוכה בירושת אבותיו ולא הבת.

6 ב. חכמים תיקנו תקנות שמטרתן להבטיח שהבנות יקבלו חלק בנכסי האב עוד בחייו, כדי להבטיח את עתידן הכלכלי ואת נישואיהן בדרך מכובדת. נוסף לכך, במשך הדורות יצרו חכמים דרכים הלכתיות שמבטיחות את אי-קיפוחן של הבנות בחלוקת הירושה באמצעות שטר "חצי זכר" או "שלם זכר".

7 לעומת זה, הפוסקים הסכימו שאין לשנות את סדרי הירושה שבתורה משום "דינא דמלכותא" או "מנהג המקום", ולפיכך הבת איננה יכולה לתבוע חלק מהירושה מכוח הלכות אלו.

8 ג. במקום שעל פי חוקי המדינה נדרשת חתימת הבת כדי לאפשר לבנים לרשת, הבת יכולה לסמוך על הפוסקים החשובים שאינם מחייבים אותה לחתום על צו הירושה ולפיכך זכותה לדרוש חלק מהירושה.

9 לכן נהגו בתי הדין שלא לפגוע באישה ובבת ולדאוג באמצעים הלכתיים לקבלת חלק בירושה. נצטט מדברי הרב שלמה דיכובסקי, חבר בית הדין הגדול: "נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים תוך נישול הבת והאשה, מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צווי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה, בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, על מנת לחלק את העזבון לפי ההלכה – מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה..." תחומין יח, עמ' 30.

10 ד. על כן, הדרך המומלצת ביותר היא כתיבת צוואה בהתייעצות עם תלמיד חכם הבקי בנושאים אלו, שיכול לערוך צוואה שתואמת גם את דרישת ההלכה וגם את הרצון לתת חלק לבת בירושה.

11 באתר שלנו יש מאמר על כתיבת צוואה על פי ההלכה ודוגמה לצוואה כזאת, ואנחנו ממליצים לעיין בו כשעורכים צוואה.

12 ה. דרך זו תבטיח גם את הערך החשוב של שלום בתוך המשפחה, ערך שנשכח פעמים רבות בדורנו כאשר פורצים מאבקי ירושה קשים ומרים בין היורשים.

5 משנה תורה, הלכות נחלות פתח ↗

סֵדֶר נְחָלוֹת כָּךְ הִיא. מִי שֶׁמֵּת יִירָשׁוּהוּ בָּנָיו וְהֵם קוֹדְמִין לַכּל. וְהַזְּכָרִים קוֹדְמִין לִנְקֵבוֹת: בְּכָל מָקוֹם אֵין לִנְקֵבָה עִם הַזָּכָר יְרֻשָּׁה. אִם אֵין לוֹ בָּנִים יִירָשֶׁנּוּ אָבִיו. וְאֵין הָאֵם יוֹרֶשֶׁת אֶת בָּנֶיהָ וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה:

6 כתובות פתח ↗

וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין — נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים. וְאָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּרַבִּי! לָא קַשְׁיָא הָא — דַּאֲמֵידְנֵיהּ, הָא — דְּלָא אֲמֵידְנֵיהּ.

7 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

הנותן מתנה לחבירו ואמר ליה ואחריך לפלוני. ובו יג סעיפים:שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום ואפי' אם גם השני ראוי לירש המגיד פרק י"ב דזכיה וב"י בשם הר"ן וכן אפילו הקדישה אחריו של ראשון אין להקדש כלום תשו' רשב"א סי' תש"ד וב"י בשם גאונים שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שיאמר ואחריו לפלוני: הגה ואם עשה הצואה במקום שנהגו לדון בערכאות של עכו"ם ובאו אח"כ למקום אחר לדון בדיני ישראל לא אמרינן דירושה אין לה הפסק ריב"ש סי' נ"ב אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב ליה נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון אפי' היה הראשון ראוי ליורשו:

8 בבא קמא פתח ↗

לִיקַּח לוֹ חִטִּין – וְלָקַח מֵהֶם שְׂעוֹרִין, שְׂעוֹרִין – וְלָקַח מֵהֶם חִטִּין; תַּנְיָא חֲדָא: אִם פָּחֲתוּ – פָּחֲתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לוֹ; וְתָנֵי חֲדָא: אִם פָּחֲתוּ – פָּחֲתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לָאֶמְצַע! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא; הָא רַבִּי מֵאִיר, וְהָא רַבִּי יְהוּדָה. הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר שִׁינּוּי קוֹנֶה; וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר שִׁינּוּי אֵינוֹ קוֹנֶה. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר – אֶלָּא בְּמִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, אֲבָל לִסְחוֹרָה – לָא אָמַר! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָא וְהָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא קַשְׁיָא – כָּאן לַאֲכִילָה, כָּאן לִסְחוֹרָה. מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא: לְרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְכִי מִי הוֹדִיעוֹ לְבַעַל חִטִּין – שֶׁיַּקְנֶה חִטִּין לְבַעַל מָעוֹת? מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר סַסְרָטִי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חִטִּין וְחִטִּין נָמֵי לָא! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאנֵי חִטִּין וְחִטִּין, דִּשְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד – וְכִי בַּעַל הַבַּיִת דָּמֵי. תִּדַּע – דִּתְנַן: אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ – אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. וְאַמַּאי? לֵימָא הָכָא נָמֵי: מִי הוֹדִיעוֹ לַצַבָּע – שֶׁיַּקְנֶה צִבְעוֹ לָאִשָּׁה? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן דִּשְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד, וּכְיַד אִשְׁתּוֹ דָּמֵי? הָכָא נָמֵי שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד, וּכְיַד בַּעַל הַבַּיִת דָּמֵי. אָמַר רַבִּי אַבָּא: לֹא; כׇּל הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו – אֵין דַּעְתּוֹ עַל כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל תְּפִילָּיו? וּתְנַן: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו – מַעֲלִין לוֹ תְּפִילִּין! אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִין; דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל תְּפִילִּין – הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו סָבַר: מִצְוָה קָא עָבֵידְנָא. וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו – מִשּׁוּם אֵיבָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב אוֹשַׁעְיָא: וַהֲלֹא חַיָּיבֵי עֲרָכִין שָׁנוּ כָּאן, וּתְנַן: חַיָּיבֵי עֲרָכִין – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן; וְכִי דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל עַצְמוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּא: כׇּל הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִקְנָה לָהֶן כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מֵעִיקָּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם חֲבֵירוֹ – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר. וְאִם אָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בְּשֵׁם רֵישׁ גָּלוּתָא – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. אָמַר מָר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם רֵישׁ גָּלוּתָא – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. מִכְּלָל דְּמִקְנָא קַנְיָא לֵיהּ; לֵימָא פְּלִיגָא דִּבְנֵי מַעְרְבָא, דְּאָמְרִי: וְכִי מִי הוֹדִיעוֹ לְבַעַל חִטִּין – שֶׁיַּקְנֶה חִטִּין לְבַעַל הַבַּיִת? אִי מִשּׁוּם הָא – לָא קַשְׁיָא; כְּגוֹן דְּאוֹדְעֵיהּ לְבַעַל שָׂדֶה, וְאוֹדְעִינְהוּ לְסָהֲדֵי. אֶלָּא אֵימָא סֵיפָא: ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. אַמַּאי? וְלֵימָא רֵישׁ גָּלוּתָא: לָא יְקָרַיְיכוּ בָּעֵינָא, וְלָא זִילוּתַיְיכוּ בָּעֵינָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם חֲבֵירוֹ, רֵישׁ גָּלוּתָא – אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר זִימְנָא אַחֲרִיתִי. וְאִם אָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר. אָמַר מָר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם חֲבֵירוֹ – אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר זִימְנָא אַחֲרִיתִי. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְעַתְּ דַּאֲנָא לְנַפְשַׁאי שָׁקֵילְנָא – וּפַנְחַיָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּקָבָעֵינָא, וְזוּזִי בִּכְדִי לָא שָׁדֵינָא, אֶלָּא אַדַּעְתָּא דְּכָתֵב לֵיהּ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמַר לֵיהּ: עִנְיָינָא עֲבַדִי לָךְ בַּהֲדֵי הָהוּא דִּזְבַנְתְּ לֵיהּ בִּשְׁמֵיהּ, וְיִכְתּוֹב לָךְ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא. וְאִם אָמַר לוֹ ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי קַמֵּיהּ דִּידֵיהּ: חֲזוֹ דִּשְׁטָרָא אַחֲרִינָא קָא בָעֵינָא. מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא, שְׁטָרָא מֵהַיְאךְ דְּקָא שָׁקְלַתְּ בִּשְׁמֵיהּ קָאָמְרַתְּ; קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לֵיהּ: לְהָכִי טְרַחִי וַאֲמַרִי לְהוּ לְעֵדִים קַמָּךְ, דְּמִינָּךְ הוּא דְּקָא בָעֵינָא. רַב כָּהֲנָא יְהַב זוּזָא אַכִּיתָּנָא. לְסוֹף אִיַּיקַּר כִּיתָּנָא, זַבְּנֵיהּ מָרָווֹתֵיהּ דְּכִיתָּנָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: מָה אֶעְבֵּיד, אֵיזִיל אֶישְׁקֹיל זוּזַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִי כִּי קָא מְזַבְּנִי אָמְרִי: ״הַאי כִּיתָּנָא דְכָהֲנָא הוּא״ – זִיל שְׁקוֹל; וְאִי לָא – לָא תִּשְׁקוֹל. כְּמַאן? כִּבְנֵי מַעְרְבָא, דְּאָמְרִי: מִי הוֹדִיעוֹ לְבַעַל חִטִּין – שֶׁיַּקְנֶה חִטִּין לְבַעַל מָעוֹת? אַטּוּ מִי יָהֵיב רַב כָּהֲנָא אַרְבַּע, וְשָׁקֵיל תַּמְנֵי?! כִּיתָּנָא מִמֵּילָא הוּא דְּאִיַּיקַּר; מִיגְזָל גַּזְלוּהּ, וּתְנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה! אָמְרִי: הָתָם אֲמָנָה הֲוַאי, וְלָא מַשְׁכֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְכִיתָּנָא; וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב: עוֹשִׂין אֲמָנָה בְּפֵירוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אֲמָנָה בְּדָמִים. מַתְנִי׳ הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו לְמָדַי. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ, וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ, אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם מֵת – יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ; מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן, וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ; מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִפָּחוּת שָׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן – אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן; מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ, וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן; מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן – צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ –

« שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי מ״ו שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי מ״ח »