שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי כ״ה

« שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי כ״ד שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי כ״ו »

5 קידושין פתח ↗

עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ וְיַחְזִיק. מְשָׁכוֹ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם – נוֹתֵן מָאתַיִם. מַאי טַעְמָא – ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. מְשָׁכוֹ בְּמָאתַיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה – נוֹתֵן מָאתַיִם. מַאי טַעְמָא – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ. פְּדָאוֹ בְּמָאתַיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לְמוֹשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָנֶה – נוֹתֵן מָאתַיִם, מַאי טַעְמָא – ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. פְּדָאוֹ בְּמָנֶה וְלֹא הִסְפִּיק לְמוֹשְׁכוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּמָאתַיִם – מַה שֶּׁפָּדָה פָּדוּי, וְאֵין נוֹתֵן אֶלָּא מָנֶה. אַמַּאי? הָכִי נָמֵי נֵימָא: לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ? אַטּוּ הֶדְיוֹט לָאו בְּמִי שֶׁפָּרַע קָאֵי? מַתְנִי׳ כׇּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכׇל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן – אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּיבִין. וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּיבִין. וְכׇל מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ – אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים חַיָּיבִין, חוּץ מִ״בַּל תַּקִּיף״ וּ״בַל תַּשְׁחִית״, וּ״בַל תִּטַּמֵּא לְמֵתִים״. גְּמָ׳ מַאי ״כׇּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב״? אִילֵּימָא כׇּל מִצְוֹת דְּמִיחַיַּיב בְּרָא לְמִיעְבַּד לְאַבָּא, נָשִׁים פְּטוּרוֹת? וְהָתַנְיָא: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם! אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר: כׇּל מִצְוֹת הַבֵּן הַמּוּטָּלוֹת עַל הָאָב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ – אֲנָשִׁים חַיָּיבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאָב חַיָּיב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ, וְלִפְדוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לַהֲשִׁיטוֹ בַּמַּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אוּמָּנוּת – מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא: כְּאִילּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. ״לְמוּלוֹ״ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״. וְהֵיכָא דְּלָא מַהְלֵיהּ אֲבוּהּ מִיחַיְּיבִי בֵּי דִינָא לְמִימְהֲלֵיהּ, דִּכְתִיב: ״הִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר״. וְהֵיכָא דְּלָא מַהְלוּהּ בֵּי דִינָא מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִימְהַל נַפְשֵׁיהּ, דִּכְתִיב: ״וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה״. אִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָא? דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים״ – אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ. אַשְׁכְּחַן מִיָּד, לְדוֹרוֹת מְנָלַן? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו״ אֵינוֹ אֶלָּא זֵירוּז, מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. זֵירוּז, דִּכְתִיב: ״וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ״. מִיָּד וּלְדוֹרוֹת, דִּכְתִיב: ״מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם״ לִפְדּוֹתוֹ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״כׇּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״. וְהֵיכָא דְּלָא פַּרְקֵיהּ אֲבוּהּ מִיחַיַּיב אִיהוּ לְמִפְרְקֵיהּ דִּכְתִיב: פָּדֹה ״תִּפָּדֶה״. וְאִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיפַּקְדָה? דִּכְתִיב: ״תִּיפָּדֶה״ – ״תִּפְדֶּה״, כֹּל שֶׁמְּצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ – מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת אֲחֵרִים, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ – אֵינוֹ מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֲחֵרִים. וְאִיהִי מְנָלַן דְּלָא מִיחַיְּיבָא לְמִיפְרַק נַפְשַׁהּ? דִּכְתִיב: ״תִּפְדֶּה״ – ״תִּיפָּדֶה״, כֹּל שֶׁאֲחֵרִים מְצֻוִּוים לִפְדּוֹתוֹ – מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּוים לִפְדּוֹתוֹ – אֵין מְצֻוֶּוה לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אֲחֵרִים מְצֻוִּוין לִפְדּוֹתָהּ? דְּאָמַר קְרָא: ״כׇּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה״ – בָּנֶיךָ וְלֹא בְּנוֹתֶיךָ. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. שֶׁזֶּה מִצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וְזֶה מִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הַכֹּל מוֹדִין

6 פסקי הרא"ש על חולין פתח ↗

תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומעשה באחד ששפך וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה דההוא דסעד אצל רבי אמר ליה רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל. אמר ליה כוס של ברכה אני שותה יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים. מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו. ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים. ופטרו ר"ת. דאמר בפרק החובל בבא קמא דף פד: דכל מידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפילו אם תפס מפקינן מיניה. דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן אהו דאפסיד אנפשיה. ואין לפוטרו מטעם זה שיתן לו תרנגולת לשחוט דא"כ אמא חייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. אלא זו מצוה אחרת היא ומצוה ראשונה אזדא לה ומעוות לא יוכל לתקון. ולענין קריאת התורה אם עמד אחר שלא קראו החזן אף בארץ ישראל היה פטור דבקריאת התורה הכל חייבין וקריאת החזן אינו אלא כי היכי דלא ליתו לאינצויי. ואפילו אם עמד ישראל במקום הכהן אין לחייבו. ואע"ג דדרשינן גיטין דף נט: וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. אסמכתא בעלמא היא. כמו ליטול מנה יפה ראשון דאין יכול לגבות בב"ד. ובלא הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל. דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באתה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה. ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה. וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב. אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו:

1 דורטמונד, גרמניה

2 תמוז תש"ע

3 כה. מילת תינוק בלא הסכמת האב

4 שאלה: בקהילתנו יש אישה יהודייה המעוניינת למול את בנה כבן חודש וחצי. בעלה היהודי מתנגד לכך, והיא מבקשת שנעשה זאת בלא ידיעתו. האם אנו רשאים לסייע בידה?

5 תשובה: א. החיוב למול את הבן מוטל על האב.

6 ב. אם האב אינו מבצע את חובתו, החיוב עובר לבית הדין. בית הדין מייצג את כלל ישראל, ובמקום שאין בית דין – החיוב עובר לכל מי שבידו למולו.

7 ג. לכן, מבחינה הלכתית, חובה עליכם לסייע בידה למול בנה.

8 ד. עליכם לבדוק גם את ההשלכות החוקיות על פי חוקי המדינה במקומכם.

6 רמב"ם על משנה שבת פתח ↗

אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה כו': ציצין הם קצוות הבשר החופה ראש האבר. ואמרו החופה את העטרה רוצה בו רוב גובה העטרה וכ"ז שהוא מתעסק במילה יחתוך בשבת בין ציצין המעכבין ובין ציצין שאין מעכבין ומשגמר המילה וסלק ידו אסור לשוב ולחתוך בשבת אלא ציצין המעכבין בלבד ולזה הענין רמז באמרו בתחלת זה הפרק עושין כל צרכי מילה ואמרו אינו אוכל בתרומה אם הוא גדול ונשאר ערל בלא מילה והעיקר אצלנו הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כאשר יתבאר בשמיני מיבמות. ובעל בשר איש שמן רפוי הבשר כי מרפיון הבשר ודלדולו ותליתו יראה האדם ערל אע"פ שהוא מהול והעיקר אצלנו בכל זה שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה. ואמרם כאלו לא מל ר"ל שישוב ויפרע בשבת ואע"פ שסלק ידו מן המילה. וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום הח' עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסוכות ולא עשה סוכה או ליל פסח ולא אכל מצה לפי שזה אחר שעבר יום הח' למילה לא נפטר מזו המצוה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה וכמו כן כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד וכ"ז שלא ימול עצמו הוא עובר על מצות עשה עד שימול וכשימול ואפי' באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול ואינו יודע בכל המצות מצוה כזאת רוצה לומר שלא יתחייב בה מלקות והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו:

« שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי כ״ד שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי כ״ו »