עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:ט׳

מהדורה: מהדורת פרידברג

« עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:ח׳ עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:י׳ »

מקור: משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:ט׳

9 משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

אָסוּר לְעוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶלָּא הוֹדִיעַ אוֹתָן הַכְּזָבִים שֶׁהַכְּסִילִים מְדַמִּין שֶׁהֵן דִּבְרֵי אֱמֶת וְדִבְרֵי חֲכָמִים. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִפְּנֵי הָאִצְטַגְנִינוּת וְכִוֵּן מְלַאכְתּוֹ אוֹ הֲלִיכָתוֹ בְּאוֹתוֹ הָעֵת שֶׁקָּבְעוּ הֹבְרֵי שָׁמַיִם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כו "לֹא תְעוֹנֵנוּ". וְכֵן הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם וּמְדַמֶּה בִּפְנֵי הָרוֹאִים שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה תִּמָּהוֹן וְהוּא לֹא עָשָׂה הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְעוֹנֵן וְלוֹקֶה:

9 שו"ת מהרי"ק פתח ↗

עץ פרי עושה פרי מגדים. ער בחכמים ועונה בתלמידים לא ינום ולא ישן. קנקן חדש מלא ישן עתיק דמעלי לכולא גופא פילפלא חריפא דפסיק כראוי אגב חורפי' וחולייה ידיד נפשי הח"ר מתתיה שי'. ע"ד המילה אשיב בקצרה שאם באתי להאריך ולצדד על כל צדדין לא יספיק לי הזמן. ראשונה על אשר דחית ראיית' בשם ידידי הר"ר י"ט משום דהשליח אשר היה מחברות' אינו יכול להמנות עמה לא ידעתי כלל מה עלה על דעת ידידי חדא דהסברא רעועה עד מאד ואם באנו לדחות הראיות בכיוצא מסברות אלו לא נבי' ראיות מעולם גם אמרתי להרחיב יותר הראיה אל ידידי כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט. והוא ששנינו שם דאם אמר להם ואמרו לו דאם שלו נשחט ראשון שהם אוכלים עמו. ואע"ג דקדמה לקוחתו לשחיטתן כמו שדקדק רבי' שלמה ברישא דההיא כדכתב המרדכי ריש פ' השלוח. הרי לך בהדיא דאע"ג דהוא יכול להמנות עמהם בשלהם דהא אומר להם אם אחרתי שחוטו עלי אפילו הכי אם קדמה שחיטתו לשחיטתן אילו קדמה לקיחתו לשחיטת' לא אמרינן שיתבטל מינוי שלהן מראשון שאבד בלקיחת השני. וא"כ מה הועלת בהעלותך את נפשך בקופא דמחט כזה. ואולם כי איני תופסך על הצעת המשנה כי כתבת לי שלא ראית שם בגמרא. אמנם רבינו משה הביא בספרו אלא שלא כתבתי לשונו מפני שהיא כתובה לפני בשבוש עוד נבהלתי כי אתה בעצמך יפה הקשית על דכתב א"כ היאך מביא רבינו שלמה משם ראייה לענין גט. ואתה רצית לומר דאם נאמר דנתבטל שליחות הראשון כ"ש גבי פסח וכו' דכיון שלקחו את שלהם בטל ליה שליחות ראשון אלא ודאי דלא בטיל ליה כו' עד מקום שידי מגעת בדקתי ולא מצאתי וידעתי איך חזקת את בדק סברתכם בזה אך אמרתי מתתיה בני מה ענין פסחים אצל גיטין לפי דבריך דלעולם אימא לך דלענין פסחים לא נתבטל שליחות הראשון שאבד בלקיחה השני דהתם יש לנו לומר שדעתם על הראשון כדי למנות שלוחם עמהם כמו שכתבת אבל לענין גיטין לא שייך האי טעמא וא"כ נוכל לומר דנתבטל שליחות הראשון בעשותו שליח שני. ואשר דקדקת מתוך המקשן דאין הראשון עיקר יותר מן השני דבר פשוט הוא שרש"י לא בא כי אם להוכיח שלא נתבטל שליחות הראשון בעשות שליח אחר. ואפשר שגם השני שוה לו. כאשר כתבת אתה. ומ"מ רואה אני שלא דקדק' את כתבי דאף אני לא אמרתי אלא שאין בזה עקירה וחזרה ממה שנתן תחלה לראובן כך היה לשוני ידעתי א היה שכל זמן שלא נעקר מתנת ראובן אף כי נאמר שיעקב אב הבן יפה כח שמעון מכח ראובן מ"מ מאחר שהורגל ראובן למול בני יעקב יש לו יד ושם במצוה יותר משמעון כל זמן שיעקב לא הפקיע את זכותו של ראובן וראיה מפרק כל הגט גיטין דף ל גבי מתני' דהמלוה מעות את הכהן דפריך והא לא משך ומוקי לה במכירי כהונה ופירוש שם רש"י וז"ל במכירי כהונה כמו איש מאת מכרו שהם מכיריו ואוהביו ואין רגיל לתת תרומה ומעשר אלא להם כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחו להו שאר כהנים דעתייהו והוי כמאן דאתא לידייהו דהני עכ"ל ודכוותי' איתא גם פרק יש נוחלין גבי בכור דנוטל פי שנים בזרוע לחיים וקבה דלא חשיב ליה ראוי אלא מוחזק כגון במכירי כהונה וכתב המרדכי פרק כל הגט וז"ל המלוה מעות את הכהן ומוקי לה בגמרא במכירי כהונה דלא אתי לידיה ולא הופרשו עדיין יכול להקנות וטעמא משום דכל מתנת כהונה חשיב מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמר פרק הזהב כו'. עד ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה גמורה היא וכן פסק הר"ם בנתינ' מצוה דמוהל ובעל ברית עכ"ל מדמדמה נתינת מצוה דמוהל לההיא דמוקי במכירי כהונה משמע דכי היכי דאסור לחזור בו לענין תרומה ומעשר ואפילו בהיכירא בעלמא כדפי' רש"י וכמו שמוכיח הלשון הכי נמי בנתינת מצוה דמוהל אסור לחזור בו היכא שהמוהל רגיל למול בניו ואפי' מן הסתם כל שכן וכל שכן בנדון הזה ששלח יעקב לראובן מכירו שיבא למול בנו שיש לנו לומר שחפץ בראובן אם יוכל לבא ואינו שולח לשמעון כי אם באפיס' ראובן דאי לאו הכי הוי קעבר יעקב ואין לנו לומר שיעשה יעקב איסור שארית ישראל לא יעשו עולה ח"ו ועל אשר דחקת לחלק דגבי גט משום כך לא נתבטל שליחות הראשון שהרי אינו יודע אם כבר עשה שליח שליחתו וכן גבי פסח ומתוך כך צריך אתה לומר דמה שפסק רש"י דלא נתבטל שליחות הראשון דהיינו דוקא היכא שהאשה לא היתה יודעת אם כבר עשה שליחות' בשעה שעשתה שליח השני בזה לא חשתי להאריך שאין בדברים האלה ממש חדא דאם כן הוה ליה לרש"י לפלוגי בהכי ולא לסתור את דבריו להתיר אשת איש לעלמא ח"ו גם מההיא דפסחים הרבה יש להשיב עליך ונלאיתי להאריך ועוד דאין סברא כלל לחלק בכך דאנן סהדי דמעכשיו דעת המשלח הוא שאם לא עשה כבר השליח ראשון שליחותו שיהיה זה השני שליח גמור ונמצא זה שליח גמור למפרע ואשר רצית להוכיח החילוק הזה ממה שכתב הר"ם גבי ההיא דאבא בר מניומי דהוי שליח שלא ניתן לגרושין והקשית על זה מ"ש מההיא דפסחים זו אינה צריכה לפנים דדבר פשוט הוא דיש לחלק והתם הוא שנעקר מהיותו שליח שהרי השיב לו למשלח שלא היה מכירו ונעשה כאומר לו למשלח שלא היה חפץ לטרוח לבקש לדעת ר"ם גם המשלח הסיח דעתו מעשותו שליח בחשבו שלא ירצה לטרוח אבל גבי ההיא דפסחים שכבר נמנו עליו לא יעקר מינוי שלהם כל עוד שנוכל לקיימו וזה פשוט לכל מבין. ואני בהביאי ראיה משם לדעת ר"ם מכ"ש הבאתי ומכח ע"כ לשאר המפרשים גם מה שרציתי לחלק משום דהשני בא מכח הראשון אין נראה כלל ונלאיתי להאריך בזה. ואשר תמהת על אשר כתבתי דאם נשחטו שניהם כאחד דהם אוכלים משלו ואמרת שרבינו משה כתב בהפך דע לך נאמנה שבספר רבינו משה שלפני כתוב כאשר כתבתי האמנם עיינתי במשנה פרק מי שהיה טמא פסחים דף צח ומצאתי בשני גמרות דאם אין ידוע או שנשחטו שניהם כאחד דהוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו עכ"ל המשנה אלא שבאחת מן הגמרות הועברה הקולמוס על גבי תיבת אין כאלו נמחקה תיבת אין ונשאר והם אוכלים עמו לא ידעתי אם הוא מחלוקת נוסחאות. ולכל הפירוש יש להביא ראיה מרישא דמתני' דאם שלא נשחט ראשון אשר ממנה הביא רש"י וכדפירש' לעיל. ועל אשר תמהת למה שנה לנו בשני עניינים היכא שלא נאבד והיכא שנאבד פשיטא דיש לומר דרישא לרבותא דשליח נקט שלא אבד וסיפא משום רבותא דידהו כמו שכתבתי. ואשר תמהת היכא דאין ידוע ששחטו שניהם כאחד אמאי אומרים ששניהם ישרפו דע כי טעות הוא בספרך אלא כך היא הצעה של משנה שלימה בפרק מי שהיה טמא ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד הוא אוכל משלו והם אין אוכלים עמו ושלהם יוצא לבית השריפה גם בספר רבינו משה אשר לפני כך היא אלא שכתוב בו הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו כדכתב לעיל ושמא חסר בו תיבת אין ויש להיות בו אין אוכלים עמו ומכל מקום לכל הפירוש הוא אוכל משלו ודוקא שלהם יצא לבית השריפה ועל בבא אחרת כתיב דשניהם יצאו לבית השריפה אך כתובה היא לפני בשבוש על כן איני כותב לך הלשון. ואשר כתבת דאין כח לאשה ליתן לאשה למול מאחר דלא שייכא במצות מילה אמת הוא כי בשעת כתבי עדיין לא ראיתי דברי רבינו טוביה אלא קיימתים מסברא ואח"כ טרם הגיע כתבם לידי הראה לי ידיד נפשי הח"ר חיים חזן יצ"ו הג"ה מספר הסיר ואולם כי הנראה לע"ד יש לעשות כדברי רבינו טוביה חדא דמסתברא טעמיה ומה שכתב בספרך בשם רבינו יחיאל אין להם על מי יסמכו שאין לדברים הללו לא ראיה ולא מנין אשר נמצא כתוב'. ועוד כי קרוב אני לומר שטעות סופר הוא שהרי הלשון מגומגם שם מאד ואין הדעת סובל שתועיל מתנת האם ממתנת האב אלא אדרבה השכל מחייב בהפך כמו שכתב רבינו טוביה. ואשר הקשה לך בכתב השני על דברי רבינו משה בפרק ו' דע"ז וחוקות הגוים שכתב שהחיוב הוא בהעבירו את בנו ברגלו מצד לצד בתוך השלהבת כו' ואלו הברייתא בגמרא תניא דאם העברהו ברגל פטור. לע"ד נראה דזו צריכה לפנים ואולם נראה לע"ד די"ל דרבינו משה לא יפרש פלוגתא דאביי ורבא ולא הסייעתא שמביא התלמוד לרבא מהבריית' כדפרש"י. אלא כך יפר' המחלוקת ה"ד דרך העבר' אמר אביי שרגא דלבני בי מצעי נורא מהאי גיסא ונורא מה"ג. פירוש האי שרגא דלבני דאומר אביי היינו משום דדרך העברה היינו שהאב עשא את בנו כתיפו ועובר עם בנו בתוך האש ואע"ג דקרא לא משמע שיהא האב עובר בתוך האש עצמו שהרי בנו באש כתיב ולא עובר עם בנו באש. מכל מקום כיון דשרגא דלבני במצעי פי' גדר לבנים מזה וגדר לבנים מזה גבהן עד כנגד גבהו של אב והאב עובר בין הגדרים האלה ואין האש נוגעות בו כלל אלא שהוא מעביר בנו על כתיפו למעלה ממחיצת הלבנים עד שהשלהב' מגעת אל הבן המורכב על כתיפו של אביו קרינן בו מעביר בנו באש. ועל זה פליג רבא וס"ל דאם העבירהו האב ברגל כלומר ברגל של אב שהאב עצמו עובר בתוך האש שהוא פטור אלא שצריך שיעבירנו ברגלו של בן והיינו דקאמר רבא כמשורתא דפורייא שכן רגולות שעוברים על האש מצד לצד כמו שכתב רבינו משה והיינו דמייתי סייעתא לרבא מן הברייתא דקתני העבירהו ברגל פטור כלומר ברגל של מעביר לאפוקי מדאביי ודיקא נמי כדפרישי' שהרי רבינו משה כתב ומעביר אותו ברגלו מצד אל צד וכו' וכן אח"כ כתב וז"ל אינו חייב כרת וסקילה עד שימסור למולך ויעבירנו באש וברגלו דרך העברה וכו'. ובברייתא קתני העבירהו ברגל ולא קתני ברגלו אלא ודאי דהרגל משמע ברגל המעביר וברגלו משמע ברגלו של עובר עצמו כדפרי' ואשר שאל ידידי איך ישב רבינו משה קושי' התוספות מפרק החולץ ראיתי שכתב רשב"א וכמדומה אני שהוא בספר תורת הבית דלעולם אימר לך דלא חשיב התם היכא דתניא כוותיה דלר"ל ואע"ג דחשיב ההיא דהחולץ דמעוברת ואע"ג דתניא כוותיה שנייא דעלה קאי רבא כדאמר להאי כללא דכל היכא דפליג ר' יוחנן ור"ל וכו'. ולא הוזכר דהחולץ משום מנין כלל אלא משום דאגבי' כייל רבא לכללא דידיה ואם כן אי אפשר שזו היא סברת רב אלפס ורבינו משה שפוסקים כר"ל בההיא דאם נשא ונתן כו'. ואשר ב הקשה ידידי על דברי רבינו משה בפרק י"א דע"ז וחוקות הגוים שמתחלה כתב שהאוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון והוא לא עושה שהוא לוקה. ואח"כ כתב דהאוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עושה שלוקה מכת מרדות כו'. נלע"ד די"ל דמחלק רבינו משה בין מדמה לרואים שהוא עושה מעשה תמהון כההיא דשקל ספסירא וגזייה לגמליה ונקש בטבלא וקם דקרי ליה התם אוחז את העינים שזה הוא מעשה תמהון להמית ולחיות והוי בכלללא תעוננו ולוקה עליו שהרי עושה מעשה שעל ידו נאחזים העינים וע"י אותו מעשה לוקה דשפיר הוה לאו שיש בו מעשה ואפשר דס"ל לרבינו משה שהתורה החמירה יותר במראה שהוא עושה מעשה תמהון משום דעל ידי כך יטעה אחריו ורבינו משה לטעמיה דדריש עעמא דקרא וכמו שכתב בסוף אותו פרק וז"ל הדברים האלה כולן שקר וכזב הם והם שטעי בהן עובדי ע"ז הקדמונים לגויי הארצות כדי שינחהו אחריהן עכ"ל. אבל בהאוחז את העינים ומראה שהוא עושה מעשה אשר לא עשהו כלומר שהולך למקום פלוני והוא לא הולך או שנטע קישואין והוא לא נטען שאין בזה דברי תמהון אלא דברי שקר הם ומראה היותם על ידי אחיזת עינים בזה לא החמירה תורה כ"כ ללקותו עליו שהרי אין לחוש כל כך להעות העם אחריו ומשום כך כללתו בכל לאו דלא ימצא בך דלהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאין לוקין עליו כך נלע"ד לפי רבינו משה מיימון אף כי מתוך הסמ"ג משמע דקרי ליה אוחז העינים לאו שאין בו מעשה מכל מקום רבינו משה מיימון אפשר דלא ס"ל הכי. גם תימה הוא לדמותו האי אין בו מעשה דאתמר גבי אחיזת העינים לאין בו מעשה דאיתמר בכל מקום גבי מלקות מטעם שפירש וכמו שכתבת גם אתה. ואשר הקשה ידיד על דברי הר"מ מיימון שכותב הנודר ומקיים בשמו לוקה והלא לאו שאין בו מעשה הוא אמת כי הראב"ד השיג עליו בזה וכת' דלא איתמר בגמרא שילקה אלא אליבא דר' יודא ואנן קי"ל כרבנן דאית להו דכל לאו שאין בו מעש' אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר כו' ע"כ תוכן ההשג' ע"ש ובזה תתישב סוגיא דהתם דפריך ומ"ש נודר ומקיים משום דהוי לאו שאין בו מעש' ה"נ לאו שבכללות הוא ותניא כו'. וכן בתר הכי פריך מ"ש וכו' ה"ל למפרך בפשיטות לאו שבכללו' הוא ואין לוקין עליו ועוד מה ענין לאו שבכללו' ללאו שאין בו מעש' דמדמה להו אהדדי אי איכא למימר דלוקין אלאו שבכללות לא יגיד עליו לאו שאין בו ממשה וכן איפכא. אלא ודאי פשיעא ליה דאין לוקין לא על לאו שבכללות ולא על לאו שאין בו מעשה בלאוי דלאו עבודה זרה אלא דהוי ס"ד דמשום דכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה כדנפקא לן מקרא א"כ כשהוא עובר על לאו עבודה זרה אפילו הוי שבכללות ואין בו מעשה מ"מ לא גרע מעובר על לאו מלאוי התורה שיש בו מעשה ואין בכללות שהרי הוא כעובר עליהן. ואין להקשות מי דחקו לר"מ להוציא השמועה מפשעה ואמאי לא מפרש כר' יודא ממש ולא כרבנן אפי' לספרים דגר' כר' יודא י"ל שיש לו כח ממתניתין דפרק ד' מיתות סנהדרין דף ס דקתני להו בתרי בבי הך דמגפף והמנשק כו' והך דהנודר בשמו ומקיים בשמו דקתני התם אבל המגפף והמנשק המכבד והמרבץ כו' עובר בלא תעשה והנודר בשמו ומקיים בשמו עובר בלא תעשה ולא עריב להו בחד בבא אלא ודאי משום הכי לא עריב להו שאין דינם שוה דבחד לוקה ובחד לא נוקה ומשום הכי פסק דלוקה כיון דסתם משנה היא שכן דרכו של ר"מ לעולם לפסוק כסתם משנה והיינו בין לרב דימי ובין לרבין לעולם אין דינן שוה לרב דימי לוקה במגפף ומנשק וכו' ולא בנדר בשמו ולרבין הוי איפכא והיינו מכח מתניתין וכדפירי':

10 רש"י על סוטה פתח ↗

רטין - תרגום חובר חבר דברים יח הוא מגוש לוחש המכשף את לחשיו ואינו מבין מה הם ומה פירושם אלא כך מעשיהם שהמכשפות בא ע"י אותם הלחשים:

9 אסור לעונן אע"פ שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים וכו' וכל העושה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו וכו' הרי זה לוקה. כלל בזה רבנו ב' דינים האחד הוא האצטגנין נותן העתים והשני הוא העושה מעשה על פיו, ולאו דוקא האיצטגנין עצמו שעושה ע"פ אצטגנינותו אלא אפילו אחר, וכן הוא מבואר להדיא בדבריו ז"ל בספר המצוות ל"ת ל"ב שכתב רוצה לומר לא יהיה בכם מעונן שיאמר העת הפלונית טובה וכו' והעובר על לאו זה חייב מלקות ר"ל שיגיד העתים האלו, לא מי שישאל בעדם אבל השאלה עם זה ג"כ אסורה מחוברת אל היותה דבר אין אמיתות לו. ומי שיכוין בפעולתו אל עת ידועה במבט כדי שיצלח או יהיה לו תועלת באותו מעשה הנה הוא ג"כ לוקה מפני שעשה מעשה כן היא הנוסחא בספר המצוות החדש מכת"י.

10 וכן האוחז את העינים. עי' כ"מ דס"ל לרבנו דחכמים לא פליגי אר' עקיבא אלא דחכמים מוסיפין גם אוחז את העינים, הנה במשנה שם ס"ז גבי מכשף איתא העושה מעשה ולא האוחז את העינים ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים מלקטים וכו' העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור, ונראה דחכמים פליגי עם ר"ע ואזלי לטעמיהו דחכמים דס"ל דמעונן הוא האוחז את העינים, אמרו כאן גבי מכשף העושה מעשה ולא האוחז את העינים דר"ל דאינו בכלל מכשף אבל הרי הוא בכלל מעונן ולהכי לא אמרו פטור אבל ר"ע דס"ל דמעונן הוא נותן עתים ולא אוחז את העינים להכי אמר העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור, ומזה נראה דפליגי, אבל ראה שבנוסחא הישנה בספרי איתא גם בדברי חכמים העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור כר"ע ממש, וכבר הראו האחרונים על הנוסחא הישנה שבספרי גבי מעונן ר"ע אומר אלו נותני העתים, וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים כגון אלו האומרים למודי ערב שביעית להיות יפות וכו' ור"ל דבין אוחזי העינים וכגון אלו האומרים וכו' ולפי נוסחא זו להדיא ס"ל לחכמים דגם שניהם בכלל מעונן, ועי' משנת חכמים. ומ"ש רבנו דלוקה על אחיזת עינים ולקמן בהט"ז כתב דלוקה מכת מרדות, עי' כ"מ לקמן ולח"מ ומהרי"ק ושו"ת הרמ"א סי' ס"ג ובהגהת מהר"ם פדוואה ובב"ח וט"ז והמעיין בלשונו של רבנו בספר המצוות שם, במה שכתב וההפסד המגיע מזה גדול מאד כי כן ציור הענינים הנמנעים תכלית המניעה אפשריים אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאד ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה והבן זה עכ"ל, הרי יראה שהדברים שחשב פה, המה נמנעים לגמרי, וקראם מעשה תמהון, לפי שהם נמנעים לגמרי אבל הדברים האמורים בהט"ו הרי אינם דברים נמנעים שהרי אמרו עשה מעשה חייב הרי דאפשר שיעשו ובזה חייב רק מכת מרדות וזהו מתאים לדברי מהרי"ק ז"ל. והנה ראה זה דבר תמוה, דבארחות חיים ח"ב יצאו לאור מכת"י הל' ע"ז הביא וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב שהאוחז את העינים לוקה מכת מרדות והוא בכלל מעונן, ולא זכר כלל, דס"ל לרבנו דמטעם מעונן לוקה, ורק משום מכשף הוא דלוקה מכת מרדות ואדרבה בספר המצוות כתיב והוא בכלל מכשף, ולא אדע איזה דרך בחר לו רבנו זה בדברי הרמב"ם.

9 שאלות ותשובות רמ"א פתח ↗

הנה לא טובה השמועה אשר שמענו כי ממרום נשלח אש המחלוקת בעצמכם עד כי ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן. כדברי קנטוריא ולצון. וקרא זה אל זה ואמר. אני בן אדם ואתה החמור. כל אחד ירה חצי שכלתו נגד השני. אני אמלוך ואין שני. עד כי ע"י זה היו שניהם לשמצה בקמיהם. פרשו רשת ליד מעגל בחרמיהם. ומי יבוא אחר המלכים אשר כבר עשוהו. ובפרט בדבר אשר עינינו לא ראו אך שמענו קול ענות וקול צווחה. אוי לדור שהגיע לו ככה. ששופטיהם צריכים שופטים ביניהם. לומר שיטלו קורה מבין עיניהם. ואיזה גבור הכובש את יצרו ולהיות מן הנעלבים לא שמו נגד פניהם. ונתחלל שם שמים על ידיהם. לשמצה בקמיהם. ולמשנאי אהבו מות לא בא בנכליהם. והחכמים אינן רוצין לראות את הנולד שעבר. בעדינת פיהם שהאויב גבר. בדבר זו שחלק לבם האשימם. והמחלוקת החרימם. ולולי כי השאיר ה' לנו בארץ הזאת פליטה. ח"ו היה ישראל לאלה ולשבועה כסוטה. אך בעזר אורה עוטה. אשר לב המלך ושריו אחרינו נוטה. שחפץ בנו ת"ל כל זמן שאין מגידי בעלטה כמדקרות חרב בוטה. ואם הוא יצא אשכם ואכל גדיש ומצא קוצים. המה בני אדם הרצים. להפיל חומת התורה ולהרוס המצב. ע"י בורות המחצב. בקום איש אדמוני עם יפה עינים קרא במקום בית אל מחנים. וצוה בקנס גדול על אחד מבעלי המריבה. לבלתי החרים והוציא דבה. והיה זה כי יחם לבבו לא שת לבו לדבריו. עשה אשר זמם וגלה מסתוריו, וכאשר ראה אשר על ריב לא לו מתעורר. לא שככה חמתו מלהשתרר. ואמר לפריץ א' שהיה במקהלות. שדברים אלו עליו להתגלות. ונתן פמטצ"א לעדות ולזכרון. לא שת אלהים לנגד עיניו ביום חרון. אוי לאזנים שכך שומעות. כי לאוילים חכמות ראמות. שלא יחוסו על כבוד קוניהם. ולא יחפו על מה שבקרביהם. לגרום שאויבינו יהיו פלילים. וכבר ארז"ל יומא דף פ"ד איזה מחלל השם זה ת"ח שאינו נזהר במעשיו. כ"ש לגרוס הקול קול יעקב והידים ידי עשו. על זאת נלביש בגבורה כלי מלחמתנו. ונאזור בגבורה חלצינו. להפר עצת ערומים. וליתן קולנו במרומים. לגזור בתוקף גזירתנו על המגזים ליתן הדבר בפלילים. ולסלק יד הכותים אשר עשה בזדון. מאיש המדון. ומה לו להכנים עצמו בין ההרים. אם ינצחו הגוליירים. פן ירוצו גולגלתו ברעה שאולה. והנה עכשיו חסנו להקדים בדברי שלום ואמת. לבלתי לגלות האיש בחותמת. אבל האיש יחוש לעצמו. אף אם היה דוד המל"ך בעצמו. כי כה יעשה אלהים וככה יוסיף. כי כל חכמי הדור עליו נאסוף. ברועים ובמקלות. להכריז עליו בכל הקהלות. אם לא ישוב ממה שהתחיל. ויתקן מה שעוות בחיל. כי לא שוה לנו בנזק המל"ך. כי אפשר ח"ו המכה תלך. ממדינה למדינה ומעיר לעיר. על כל הרעה הזאת תחלה נבעיר. ואח"כ כשיהיה יד כותים מסולק. אז הדין שבין החכמים על פי חכמי ישראל ושופטיהם יהיה מבולק. ונכתב גם בזו דעתנו. וניעץ להם שישמעו ג"כ לקולנו. וזה כי לנו צייתי יניחו כל הדברים עד יריד לובלין הבע"ל. וישבות מביניהם אש המדהבה. ואף כל גידופיהם וחרמיהם יתירו. לבלתי אחרים בהם יאסרו. ועל יריד לובלין קרוב ירדו לדין ביחד. הן לפני זה בורר או מורה שוה שיבררו כאחד. ויוציא דינו לאורה. ובזה מהן תצא תורה. ולכל ישראל שילמדו מהן לבל יחזיקו במחלוקת. ומאן דלישקל ליה בבי דינא גלימא ליזל ולזמר במשפט וחקות. ובזה לא יפסיד אחר מן הצדדים. רק אריכת אפים עם ענוה יהיו נצמדים. להיות מתונים בדין עד היריד. ואולי יתקיים בהם דברי בן ידיד. שאמר פוטר מים ראשית מדון. ובאמת כל צד העובר על זה נראה שעושה בזדון. ואף כי אין בידינו לכופו עתה. באשר עכשיו אין עתה. שהרי עדיין הדברים מסורים ללב שנאמר בהן ויראת מאלהיך. ואי אפשר לקיים שמוע בין אחיך. ובפרט בגדולי חבל נחלתך. על כן לא באנו עכשיו רק תחילה ברצון אף כי אפשר שסוף יהיה באונס. לדבר עכשיו בדרך בקשה כבחכימי דבי אתינס. ולבקש על נפשנו. שיונעמו להם דברינו לשום שלום בפמליא שלהם. ואשרי לגדולים ששומעים למדברים בהם. והיה אם לא תשמעו למה שאנו מבקשים אתכם. נראה מה יהיה באחריתכם. כי אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה. ומ"מ לא נרבה עכשיו על אחד מן הצדדים חובה. עד נדע בשל מי הרעה. ואין אדם שאין לו השעה. וזאת הבשורה נבשר לשניכם שכל צד שהדין יהיה עמו. נבקש להש"י ממרומו. שיהיה בעוזריו מן קמיו. וגם אנחנו נמלא אחריו. הן בגופנו. הן במאודנו. לא יכבד המשא עלינו. כל זאת נגיד ולא נשכחהו. והמסרב בנו נראהו. ונקבץ עליו כל הארצות. כל חכמי אשכנז ולועז מקובצות. ומי שעושה במרומיו שלום. ישים שלום בין החכמים. עוד נזכיר על כל בחורים הן גדול הן קטן. אנו גוזרים עליו שבל יהא מבני פלג ויקטן. וילמד ולא ישגיח בענייני המריבה הן בזלזולים או בהוצאת דבה. וכל מי שידיעו בו שמרה בדברינו. לבלתי שמוע אלינו. נחרימהו בהכרז כנסיות ובתי מדרשותינו: