אהבת חסד, חלק שני כ׳

« אהבת חסד Part II 19 אהבת חסד Part II 21 »

1 בבא קמא פתח ↗

וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עֲסִיקִין; עַד שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בָּהּ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִשֶּׁהֶחְזִיק בָּהּ – אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר לֵיהּ: חַיְיתָא דְּקִטְרֵי סְבַרְתְּ וְקַבֵּלְתְּ. מֵאֵימַת הֲוַאי חֲזָקָה? מִכִּי דָיֵישׁ אַמִּצְרֵי. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת, אֲבָל בְּאַחְרָיוּת – לָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ בְּאַחְרָיוּת נָמֵי, דַּאֲמַר לֵיהּ: אַחְוִי טִירְפָךְ וַאֲשַׁלֵּם לָךְ. רַב הוּנָא אָמַר: אוֹ כֶּסֶף אוֹ מֵיטַב. אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: ״יָשִׁיב״ – לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף, אֲפִילּוּ סוּבִּין! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּדְלֵית לֵיהּ. אִי דְּלֵית לֵיהּ, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, אָמְרִינַן לֵיהּ: זִיל טְרַח זַבֵּין, וְאַיְיתִי לֵיהּ כְּסַף; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב אַסִּי: כְּסָפִים הֲרֵי הֵן כְּקַרְקַע. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לְעִנְיַן מֵיטַב – הַיְינוּ דְּרַב הוּנָא! אֶלָּא לִשְׁנֵי אַחִים שֶׁחָלְקוּ, וְנָטַל אֶחָד קַרְקַע וְאֶחָד כְּסָפִים, וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל קַרְקַע; דְּאָזֵיל הַאי, וְשָׁקֵיל פַּלְגָא בִּכְסָפִים בַּהֲדֵיהּ. פְּשִׁיטָא! הַאי בְּרָא וְהַאי לָאו בְּרָא?! אִיכָּא דְּאָמְרִי אַדְּרַבָּה, לְאִידַּךְ גִּיסָא – דַּאֲמַר לֵיהּ: לְהָכִי שְׁקַלִי כְּסָפִים, דְּאִי מִגַּנְבִי – לָא מִשְׁתַּלַּמְנָא מִינָּךְ; וּלְהָכִי שָׁקְלַתְּ אַרְעָא – דְּאִי מִטַּרְפָא, לָא מִשְׁתַּלְּמָא לָךְ מִידֵּי מִינַּאי! אֶלָּא לִשְׁנֵי אַחִים שֶׁחָלְקוּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל חֶלְקוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן. וְהָא אַמְרַהּ רַב אַסִּי חֲדָא זִימְנָא – דְּאִיתְּמַר: הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וְנָטַל חֶלְקוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, רַב אָמַר: בָּטְלָה מַחְלוֹקֶת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: וִיתֵּר. וְרַב אַסִּי אָמַר: נוֹטֵל רְבִיעַ בְּקַרְקַע, וּרְבִיעַ בְּמָעוֹת. רַב אָמַר: בָּטְלָה מַחְלוֹקֶת – קָסָבַר: הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ, כְּיוֹרְשִׁים הָווּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: וִיתֵּר – קָסָבַר: הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ לָקוֹחוֹת, וּכְלוֹקֵחַ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת דָּמֵי. וְרַב אַסִּי אָמַר: נוֹטֵל רְבִיעַ בְּקַרְקַע וּרְבִיעַ בְּמָעוֹת – מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּיוֹרְשִׁין דָּמוּ אִי כְּלָקוֹחוֹת דָּמוּ, הִלְכָּךְ נוֹטֵל רְבִיעַ בְּקַרְקַע, וּרְבִיעַ בְּמָעוֹת! אֶלָּא: מַאי ״הֲרֵי הֵן כְּקַרְקַע״ – לְעִנְיַן מֵיטַב. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּרַב הוּנָא! אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַב אַסִּי. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: בְּמִצְוָה – עַד שְׁלִישׁ. מַאי שְׁלִישׁ?

2 קידושין פתח ↗

רַב גִּידֵּל לָא נָחֵית לַהּ, דִּכְתִיב: ״וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה״. רַבִּי אַבָּא לָא נָחֵית לַהּ מִשּׁוּם דְּהַפֵּיךְ בַּהּ רַב גִּידֵּל. לָא מָר נָחֵית לַהּ וְלָא מָר נָחֵית לַהּ וּמִיתְקָרְיָא אַרְעָא דְרַבָּנַן.

2 ערכין פתח ↗

מַתְנִי׳ מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, וּמֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ, וְאִם הֶחְרִים אֶת כּוּלָּם אֵינָם מוּחְרָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחְרִים כׇּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חָס עַל נְכָסָיו!

3 בבא מציעא פתח ↗

וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ.

3 בבא בתרא פתח ↗

רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב – אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: הַאי קָא מִצְטַעַר, וְהַאי לָא קָא מִצְטַעַר. אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: ״טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב״. שֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם – דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ.

4 קידושין פתח ↗

רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מִלְוָה דִּכְתִיב הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא, בְּהָנֵי חָמֵשׁ פָּרֵיק לִבְרֵיהּ וְאָזֵיל כֹּהֵן וְטָרֵיף לֵיהּ לְחָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים לְדִידֵיהּ.

4 תלמוד ירושלמי פאה פתח ↗

מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיא בַּר וָוא פְלִיגֵי דְּאָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא תַּנִּי רִבִּי יוּדָן בַּר בְּרַתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי דְּתַנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי אוֹמֵר גָּדוֹל הוּא כִּיבּוּד אָב וָאֵם שֶׁהֶעֱדִיפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכִּיבּוּדוֹ. נֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְנֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת יי מֵהוֹנֶךָ. מִמָּה אַתְּ מְכַבְּדוֹ מִשֶּׁיְחָנְנָךְ מַפְרִישׁ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵיאָה מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וּמַעֲשֵׂר עָנִי וְחַלָּה וְעוֹשֶׂה סוֹכָּה וְלוּלָב וְשׁוֹפָר וּתְפִילִין וְצִיצִּית וּמַאֲכִיל אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָרְעֵיבִים וּמַשְׁקֶה אֶת הַצְּמֵיאִים. אִם יֵשּׁ לָךְ אַתְּ חַיָיב בְּכָל אֵילוּ. וְאִם אֵין לָךְ אֵין אַתְּ חַיָיב בְּאַחַת מֵהֶן. אֲבָל כְּשֶׁהוּא בָּא אֵצֶל כִּיבּוּד אָב וְאֵם בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָךְ הוֹן בֵּין שֶׁאֵין לָךְ הוֹן כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וַאֲפִילוּ אַתְּ מְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים.

7 קוהלת רבה פתח ↗

כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, כְּתִיב מלכים א ה, ט: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, רַבָּנָן וְרַבִּי לֵוִי, רַבָּנָן אָמְרֵי כַּחוֹל, מַהוּ כַּחוֹל, נִתַּן לוֹ חָכְמָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר מָה הַחוֹל הַזֶּה גָּדֵר לַיָּם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָה גָּדֵר לִשְׁלֹמֹה, מַתְלָא אָמַר דַּעַת חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דַּעַת קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ. כְּתִיב מלכים א ה, ט: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם, וּמָה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין בַּמַּזָּל, וְקוֹסְמִין בָּעוֹפוֹת, וּבְקִיאִין בַּטְּיָיר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲנִי מְשַׁבֵּחַ אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח, שֶׁאֵין נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד, וְאֵין נוֹשְׁכִין בַּפֶּה אֶלָּא חוֹתְכִים בַּסַּכִּין, וְאֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בְּמָקוֹם מְרֻוָּח, שֶׁאֵין יוֹעֲצִין אֶלָּא בַּשָֹּׂדֶה. מָה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל מִצְרַיִם, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלַח אֵצֶל פַּרְעֹה נְכֹה וְאָמַר שְׁלַח לִי אֻמָּנִים בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה כָּנַס כָּל אִסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ, וְצָפוּ וְרָאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲתִידִין לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה וּשְׁלָחָן לוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם עֲתִידִין לָמוּת בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, וְנָתַן לָהֶם תַּכְרִיכִין וּשְׁלָחָן לוֹ, וְאָמַר לוֹ, אִם לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכִין לְצֹרֶךְ מֵתֶיךָ אֵלּוּ, הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהוֹן קוּם קְבֹר אוֹתָם. מלכים א ה, יא: וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם, נַעֲשֶׂה אָדָם, אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תהלים ח, ה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. אָמַר לָהֶם, אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹאתוֹ חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, מֶה עָשָׂה כָּנַס כָּל בְּהֵמָה חַיָה וָעוֹף וְהֶעֱמִידָן לִפְנֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם קִרְאוּ לָהֶם שֵׁמוֹת, עָמְדוּ וְלֹא יָדְעוּ. הָלַךְ אֵצֶל אָדָם אָמַר לוֹ מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן לְכֻלָּן. וְאָמַר לוֹ אַתָּה מַה שִּׁמְךָ, אָמַר לְפָנָיו, אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. וַאֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לְפָנָיו, אֲדֹנָי, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאַתָּה אָדוֹן עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה מב, ח: אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין בְּרִיּוֹתַי וּבֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב תהלים פט, ל: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. וְהֵימָן, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יב, ז: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, דִּכְתִיב בראשית מז, יב: וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף, אָמְרוּ מִצְרַיִם כְּלוּם עֶבֶד זֶה מֶלֶךְ עָלֵינוּ אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ, נָטְלוּ שִׁבְעִים פִּיתְקִין וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו וְהָיָה קוֹרֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹא הָיוּ יוֹדְעִין וּמַכִּירִין בּוֹ וְאֵינָן יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ בּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר תהלים פא, ו: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁכֻּלּוֹ דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל מלכים א ה, יב, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת פְּסוּקִים, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה טְעָמִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וְאֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל, דִּכְתִיב מלכים א ה, יב: וַיְהִי שִׁירוֹ, שִׁיּוּרוֹ שֶׁל מָשָׁל חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מָה מְצֹרָע זֶה מִטָּהֵר בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִין, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁאָדָם מַגְבִּיהַּ אֶת עַצְמוֹ כָּאֶרֶז הוּא לוֹקֶה בַּצָּרַעַת, וּכְשֶׁהוּא מְמַעֵט אֶת עַצְמוֹ וּמַשְׁפִּילוֹ כָּאֵזוֹב שֶׁהוּא נָמוּךְ, סוֹפוֹ לְהִתְרַפּאוֹת. וְכֵן מִפְּנֵי מָה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְעוֹף נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, וְעוֹף מִן הַיָּם, שֶׁכֵּן אָמַר בַּר קַפָּרָא עוֹף מֵרְקָק נִבְרָא. רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל קַפּוֹדְקִיָּא אָמַר דְּרַגְלוֹי דְתַרְנְגוֹלְתָּא דָּמְיָין לְחַסְפְּנִיתָא דְנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ אָמַר, מִפְּנֵי מָה שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים שֶׁבַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶם בְּשַׁבָּת חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁרָצִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים אָמַר, מִפְּנֵי מָה כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה וְדָגִים אֵינָם טְעוּנִין שְׁחִיטָה, אֶלָּא מֵהָדֵין קְרָא במדבר יא, כב: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט, וּבַדָּגִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא אֲסִיפָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוּרְיָא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִים שְׁחִיטָה, שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתִינֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן הוֹרֵיתָ, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, דִּכְתִיב בראשית א, כ: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף, מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה אַף דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה, אָמַר אַרְבְּעִינֵּיהּ דְּיִלְקֵי, אָמַר בַּר נָשׁ דַּאֲמַר מִילְּתָא מִן אוֹרָיְיתָא יִלְקֵי, אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵיתָה טָבָאוּת, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וגו', הַאי בִּשְׁחִיטָה וְהַאי בַּאֲסִיפָה. אֲמַר חֲבוֹט חֲבָטָךְ דְּהוּא טָבָא בִּקְלָטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוּרְיָא בְּצוֹר, עַל בְּנָהּ שֶׁל נָכְרִית שֶׁהוּא נִמּוֹל בְּשַׁבָּת, שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שְׁלַח וְאַיְיתִינֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן הוֹרֵיתָה, אֲמַר מִן הָן, דִּכְתִיב במדבר א, יח: וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם, וּכְתִיב בראשית יז, יב, כז: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף. אֲמַר אַרְבְּעִינֵּיהּ דְּיִלְקֵי, אָמַר לֵיהּ וּבַר נָשׁ דַּאֲמַר מִילְתָא דְאוֹרָיְיתָא יִלְקֵי, אֲמַר לָא הוֹרֵיתָ טָבָאוּת, אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע, אֲמַר לֵיהּ אִם אֲתָא לָךְ בַּר עַמְמַיָא לְגַבָּךְ וְאָמַר אֲנָא בָּעֵי לְמִיתְעַבְדָא יְהוּדִי עַל מְנָת לְמִיגְזַר יָתֵיהּ בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי, מְחַלְּלִין עָלָיו אוֹ לֹא, הֱוֵי אוֹמֵר אֵין מְחַלְּלִין, לְפִי שֶׁאֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּלְּבָד, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִית אֲמַר לֵיהּ מִן הָן, אֲמַר לֵיהּ רְבִיעֵי עזרא י, ג: לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם. אֲמַר לֵיהּ מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב עזרא י, ג: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה, אֲמַר לֵיהּ מֵאֵיזוֹ תּוֹרָה, דְּאָמַר דברים ז, ג: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ, בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַגּוֹיָה וּמִן הַשִּׁפְחָה קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ. אֲמַר לֵיהּ חֲבוֹט חֲבָטָךְ דְּהוּא טָבָא בִּקְלָטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי, כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי יָגֵעַ בָּהּ וְדוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר בָּהּ אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי.

8 שבת פתח ↗

וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין, מַפְסִיקִין לִקְרִיאַת שְׁמַע. הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא אֵין מַפְסִיקִין? סֵיפָא אֲתָאן לְדִבְרֵי תוֹרָה. דְּתַנְיָא: חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה — מַפְסִיקִין לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּגוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי וַחֲבֵירָיו שֶׁתּוֹרָתָן אוּמָּנוּתָן. אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, מַפְסִיקִין לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה.

1 בו יבאר פרטי דין המבזבז צדקה א. איתא בכתבות נ'. דהתקינו חז"ל באושא: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות; אם לא מי שהוא עשיר מפלג. משמע בפוסקים, דעליו לא היתה התקנה עין בבא קמא ט'. בתוספות דבור המתחיל, אילימא, וב'חכמת אדם' הלכות צדקה כלל קמ"ד סעיף י'; וכן לבזבז קדם מותו, שבזה לא שיך שמא יצטרך לבריות, גם כן מתר לבזבז הרבה ביורה דעה רמ"ט סעיף א' בהגהה פסק, דיכול לחלק קדם מותו כמה שירצה; ועין באחרונים שהביאו, דיש אומרים, עד שלישיתו או עד מחצה, ולא יותר, כדאמרינן כתבות ס"ז. במר עוקבא, שאמר קדם מותו, כשהתבונן בצדקה שעשה בימי חייו, אמר: ארחא רחיקתא וזודין קלילא, ופלגינהו לנכסיו לצדקה הדרך רחוקה והצדה קלה, וחלק את נכסיו לצדקה.

2 ועל כן נראה דיש לחלק דלא דמי צדקה - היכי דקימי עניים, שחיבתו התורה לתן להם עד די מחסורם, לחרם והקדש דחד דינא להו לענין זה, כדמשמע בתוספתא, שאין מחיב כלל בזה לכתחלה להחרים ולהקדיש, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ערכין, שאף על פי שאם החרים והקדיש - יש לו מצוה, מכל מקום לכתחלה אין מצוה כלל על זה. ועל כן אפשר לענין זה יפה כח צדקה מכח הקדש, שאם יש לו מין אחד, ואין צריך לו, יכול לתנו לעניים, אם איננו יתר מכדי שעור חיובו לצדקה. והא דמיתי ר' אלעזר בן עזריה קל וחמר, הינו לענין לתן כל נכסיו שאין מצוה כלל בזה, אפילו עומדים לפניו כמה עניים רעבים וצמאים, שחייך קודמין לחיי חברך; על זה שיך שפיר הקל וחמר דאין רשאי. וכן מדיק לשון המשנה, שהקל וחמר קאי שלא לבזבז כל נכסיו. ואף דמשמע שם בגמרא דלר' אלעזר בן עזריה גם יתר מחומש לא יפזר, אינו מטעם קל וחמר, דלא מצינו זה כלל בערכין, רק מדקאמר, שיהא אדם חס וכו', משמע להו דיחוס ולא יפזרם ביותר. והינו כתקנת אושא. אי נמי, לשנא ד"המבזבז" אינו מירי בעניים עומדים לפניו ומבקשים צדקה, רק במחפש מעצמו אחר עניני מצות וצדקה לחלקם לנכסיו, שזה אין מחיב, ועל זה התקינו חז"ל, שאינו רשאי לבזבז יותר מחומש; אבל בעניים עומדים יש על כל פנים מדת חסידות לפרוש הרמב"ם וכנ"ל. ובאפן זה, שמבקש מעצמו אחר צרכי מצוה וצדקה, אימא דאין הכי נמי שאינו רשאי לחלק מין אחד כלו, דמיא דחרם והקדש. ועין קדושין נ"ט. במעשה דגדל בר מניומי, שרצה רבי אבא לתן לו השדה במתנה אף שלא היו לו שדות אחרות קנויות, כדמשמע שם. ואולי משום דהפך בה מתחלה גדל בר מניומי. גם נוכל לאמר, שהיו לו שדות אחרות בירשה מאבותיו. וצריך עיון בכל זה.

3 ב. יש אומרים, דהא דאמרינן: אל יבזבז יותר מחומש, הינו, בשרוצה מעצמו לחפש אחר עניים ולחלק להם צדקה; אבל כשבאו לפניו עניים רעבים או ערמים, שהוא חיב להשביעם ולכסות מערמיהם, כאשר אמרה התורה דברים ט"ו ח': "די מחסרו אשר יחסר לו"; או שיראה שבוים, שהוא חיב לפדותם, כאשר צוה השם יתברך, ורצונו לתת על זה יותר מחומש - רשאי, ומדת חסידות הוא. רמב"ם בפרוש המשנה פרק א' דפאה משנה א', ועין בהגהה לעיל פרק י"ט. ונראה דמירי באפן שאין נוגע לפקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש, כגון, שהשבוי עומד למות, או הרעב יכול לבוא לידי סכנה על ידי רעבונו - אין שיך בזה שעור חומש. ולא אמרו בבבא מציעא ס"ב רק דחייו קודם לחיי חברו, אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו.

4 ג. ודע, דמה שהתקינו חז"ל, שלא לפזר יותר מחומש, נראה דהינו, דוקא כשמבזבז נכסי ביתו על ידי זה הפזור, כדמשמע לשון 'המבזבז'; אבל בדבר מועט, כגון, שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע, שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט - מתר לו לפזר היותר לצדקה, אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך.

5 ד. ודע עוד, דכל עקר התקנה הוא לסתם צדקה, אבל להחזקת התורה מצדד בספר 'שיטה מקבצת' כתבות דף נ'., דלא שיך זה כלל. וכן בדין, אחרי שעבור זה יש לו חלק בשכר תורתו, כמו שמצינו ביששכר וזבלון; ששבט זבלון היה מחזיק לשבט יששכר, והיה נוטל חלק בשכר תורתו. וכדאיתא במדרש רבה פרשת נשא פרשה י"ג י"ז: למה זכה זבולון להקריב שלישי לנשיאים? לפי שחבב את התורה, והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסק בתורה. לפיכך זכה זבולון להיות שתף לתורה, והיה חברו של יששכר וכו'. דבר אחר: קערה כנגד לחם, שהיה מאכילו; מזרק כנגד היין, שהיה משקהו. ולמה היה של כסף? שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו וכו'. שניהם מלאים סלת וגו', שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד, ושניהם היו מתפרנסין ביחד וכו'. שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון, עין שם. מכל זה משמע, שההחזקה היה הרבה יותר מחומש. ומצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות ראיה מיששכר וזבולון לדורות הבאים, ואיך נאמר שבדורותינו נמנע מזה? אלא דאי, דכיון שיש לו על ידי ההחזקה חלק בשכר תורתו, אין שיך על זה שעור; וכמו שיוסיף להחזיק, כן יתוסף לו חלק בשכר התורה.

6 הגהה. ומדברי המדרש האלו יוכל המשכיל ביראת ה' להבין ההנהגה בההשתתפות הזה, איך ראוי להיות, שכשבא הבן תורה אצלו, יקבלו בסבר פנים יפות, כמי שבא אצלו שתפו בעסקו, שהרויח על ידו הון רב. ועבור זה יזכה לקבל לבסוף בעולם הבא את חלק התורה, שבא על ידי ההחזקה, גם כן ברב שמחה. ולאפוקי ולהוציא, כלומר: אין בכלל זה, בעונותינו הרבים, מהנהגת איזה חסרי מדע, שההחזקה הוא בבזיון ובצמצום גדול ובפנים זועפות. ובמדה שאדם מודד - בה ימדדו לו חס ושלום לבסוף. ועל כן החכם עיניו בראשו.

7 ואיתא במדרש קהלת רבה ב' כ"ב על הפסוק קהלת ב' י"ח: "ושנאתי אני את כל עמלי וגו": ר' מאיר הוה כתבן טבא, והוה לעי משתכר תלת סלעין כל שבת; והוה אכיל ושתי בחדא, ומתכסה בחדא, ומפרנס באחרנתא לרבנן היה סופר טוב, והיה עמל ומשתכר שלשה סלעים בכל שבוע, והיה אוכל ושותה באחד, ומתכסה באחד, ומפרנס באחרת לחכמים. אמרין לה תלמידוי: רבי, בניך מה את עביד עליהון? אמר להו: אם יהון צדיקים, יהוון כהדא דאמר אמרו לו תלמידיו: רבנו, בניך, מה אתה עושה עליהם? אמר להם: אם יהיו צדיקים, יהיו כמו שאמר דוד תהלים ל"ז כ"ה: "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"; ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאויבי המקום. עוד איתא במדרש קהלת פרשה ז' כ"ג: ר' אחא בשם ר' תנחום: למד אדם ולמד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק, ולא החזיק, הרי הוא בכלל דברים כ"ז כ"ו: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו'". לא למד ולא למד ולא שמר ולא עשה רוצה לומר, שנתרפה מלמוד על ידי עני ודחק חייו, שהיה טרוד לבקש לחם חקו, כדמסים המדרש, שלא היתה ספיקה בידו, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק - הרי הוא בכלל "ברוך אשר יקים", כי כל ארור הוא מכלל ברוך, עד כאן לשון המדרש. מכל זה נשמע גדל ענין המחזיק תורה בעת שמזונותיו מצמצמין, וגם ברוך יהיה עבור זה. וכל שכן, כמה יש לו להתחזק במצוה זו בעת שמזונותיו מרוחין.

8 ה. ועתה נחזר לעניננו הנ"ל. מהתקנה שהתקינו חז"ל, אנו יכולין להתבונן, כמה יש לו לאדם לחוס על ממונו, שלא לפזר אותם לעניני הבל. ומה בדברים העומדים ברומו של עולם כענין צדקה ושאר צרכי מצות, שהם חייו של אדם והצלתו מן היסורין בעולם הזה ובעולם הבא, הזהירו שיחוס על ממונו, ולא יפזרם ביותר, כדי שלא יבוא לעני, אף דבזה לפעמים יחול רחמיו של השם יתברך עליו לעשות עמו עבור זה למעלה מדרך הטבע; על אחת כמה וכמה יש לו לאדם להיות זהיר, שלא לפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדמה, הינו להתלבש במלבושי רקמה, ולדור בהיכלי כבוד, ולהשתמש ברבוי המשרתים ובכלים היותר יקרים, שכל זה מכלה ממונו של אדם בזמן קצר, ומביאו לידי עני, ולבסוף לידי גזל גם כן, שמפקר אצלו ממון אחרים מפני רב דחק ועני. וידעתי גם ידעתי את טענת היצר, שמסית לאדם בתחלתו לומר, שכל זה מועיל לפרנסתו. הינו, שבני אדם יסברו עליו שהוא עשיר, ויאמינו לו בהקפה ממון הרבה; אבל גם זה הבל, שכל העולם יודעים עתה מזה המרמה, ודורשים וחוקרים, עד שנתגלה להם הדבר; וממילא מה שפזר עד עתה ביותר - בזבז נכסיו לחנם. ועוד יותר מזה, שבניו ובנותיו, כשהם רואים ההנהגה הרחבה שבביתו, הם סוברים באמת שאביהם הוא עשיר דול; ועל זה הסמך הם מפריזין עוד את נכסיו ביותר על כל עניני הבל, עד שמתדלדל לגמרי. ופתאם נתגלה שברו לכל, עד שנוגע ממש לבסוף לפקוח נפש לו ולכל אנשי ביתו מגדל הצער והכלמה מכל בעלי החוב שסבבוהו וכתרוהו מכל עבריו. ותחת השמחה הרגעית של כח הדמיון, שרמה אותם בתחלה, יש להם שברון וכאב לב משך עדן ועדנין. על כן החכם עיניו בראשו, שלא לכלות ממונו בעניני הבל וריק, כי אם בענינים הכרחיים ובעניני צדקה וחסד, ואז טוב לו.

9 ו. עוד אמרתי להודיע דבר אחד, שהנוהגים במעשר וחומש מכל מה שירויחו, גדול הרבה צדקתם יותר מאותם שנותנים סתם צדקה, אפילו אם יתנו כמותם. מפני שאלו הנותנים סתם צדקה - יש להם רק מצות צדקה, אבל העסק שלהם - אין בו יתרון על זולתם; מה שאין כן, אלו שעסקם משתף גם לגבוה, העסק גופא - יש בו יתרון גדול, שהוא עסק שיש בו מצוה, ובפרט אם בעת שקבל על עצמו מצות מעשר וחומש, חשב אז כדי שכל פעלותיו יהיה בם חלק לה' - מה יפה חלקו, ומה נעים גורלו.

1 ערכין פתח ↗

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ״ — וְלֹא כׇּל אֲשֶׁר לוֹ, ״מֵאָדָם״ — וְלֹא כׇּל אָדָם, ״מִבְּהֵמָה״ — וְלֹא כׇּל בְּהֵמָה, ״מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּה״ — וְלֹא כׇּל שְׂדֵה אֲחוּזָּה.

2 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

אַף עַל פִּי שֶׁהַהֶקְדֵּשׁוֹת וְהַחֲרָמִין וְהָעֲרָכִין מִצְוֹת וְרָאוּי לוֹ לְאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים אֵלּוּ כְּדֵי לָכֹף יִצְרוֹ וְלֹא יִהְיֶה כִּילַי וִיקַיֵּם מַה שֶּׁצִּוּוּ נְבִיאִים משלי ג ט "כַּבֵּד אֶת הֵ' מֵהוֹנֶךָ". אַף עַל פִּי כֵן אִם לֹא הִקְדִּישׁ וְלֹא הֶעֱרִיךְ וְלֹא הֶחֱרִים מֵעוֹלָם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. הֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה וְאָמְרָה דברים כג כג "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא":

3 הוריות פתח ↗

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה הוּא וְאָבִיו וְרַבּוֹ בַּשֶּׁבִי – הוּא קוֹדֵם לְרַבּוֹ, וְרַבּוֹ קוֹדֵם לְאָבִיו. אִמּוֹ קוֹדֶמֶת לְכוּלָּם.

3 אהבת חסד פתח ↗

ד. ועתה נבאר פרט אחד, הנוגע הרבה בענין צדקה. *הג"ה. יש אומרים, דמה שאמרו וכו'. הוא נובע מפרוש המשנה להרמב"ם בפרק א' דפאה, וזה לשונו: ומה שאמר בכאן גמילות חסד - אין לו שעור, רוצה לומר, לעזר האדם בגופו; אך שיעזר אותו בממונו - יש לו שעור, והוא חמישית ממונו. ולא יתחיב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות. ואמרו הינו, בירושלמי פרק א' דפאה, ובטעות צינו שם המדפיסים כתבות נ'.: נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. ובאור זאת ההלכה אצלי מה שאמר, והוא: כשהאדם יראה שבוים שהוא חיב לפדותם, כאשר צוה הקדוש ברוך הוא, או רעבים, או ערמים, שהוא חיב להשביעם ולכסות מערמיהם, כמו שאמר דברים ט"ו ח': "די מחסרו אשר יחסר לו", ופרושו, למלאות חסרונם, כשיהיה מה שיחסר להם, או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו, או כפי חמישיתו; אבל אם יצטרך להם יותר מן החומש, יתן חמישית בלבד, ויסתלק מלתת עוד; ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם, לפי שצרכם יותר מן החומש. אבל אם לא נזדמן לו דבר מאשר זכרנו, יוציא החומש מן הרוח ולא מן הקרן, ויתנהו בצרכי מצות. עד כאן לשונו. יש אומרים, דמה שאמרו דחומש הוא מדה יפה, הני מלי בשלא נודע לו, שיש בעיר עניים התאבים ללחם, או ערמים שצריכים לכסות, אבל כשיודע שיש בעיר אלמנות ויתומים וכהאי גונא אנשים מצוקים כאלו, שאין לאל ידם להושיע את עצמם, מחיב מדינא להפריש עד חומש נכסיו. וכן משמע מדברי הגר"א, שדעתו כן, והני מלי, כשידו משגת לתן שעור זה, אבל אין מחיב לדחק את עצמו לזה, רק מצד מצוה וכנ"ל, ועין בהגהה, שהארכנו בזה.

4 קוהלת רבה פתח ↗

וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וגו', רַבִּי מֵאִיר הֲוָה כַּתְבָן טַב מוּבְחָר, וַהֲוָה לָעֵי תְּלַת סַלְעִין כָּל שַׁבָּת, וַהֲוָה אָכֵיל וְשָׁתֵי בַּחֲדָא, וּמִתְכַּסֵּי בַּחֲדָא, וּמְפַרְנֵס אוֹחַרְתָּא לְרַבָּנָן. אָמְרִין לֵיהּ תַּלְמִידוֹי, רַבִּי בְּנָךְ מָה אַתְּ עָבֵיד עֲלֵיהוֹן, אֲמַר לוֹן אִין הֲווֹן צַדִּיקִים כְּהַהוּא דְּאָמַר דָּוִד תהלים לז, כה: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם, וְאִם לָאו מָה אֲנִי מַנִּיחַ אֶת שֶׁלִּי לְאוֹיְבֵי הַמָּקוֹם. לָכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה: וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וגו'.

4 אהבת חסד פתח ↗

אמר המחבר: יען כי החבור הזה מיסד על עניני גמילות חסדים, וידוע ששם חסד כולל כל דבר שיכול האדם להיטיב לזולתו, ואמרתי לנפשי: בודאי הנה יש אנשים שרוצים לעשות פנקס לחברה קדושה הזו שיש להם בעירם, ואינם יודעים הלשון הנאות לזה, ועל כן אמרתי לגמל חסד עמהם, ולהעתיק מהפנקס שבעירנו. וזה לשונו בפתח השער: הנה על פי מה שנתבאר בתורתנו הקדושה מצות גמילות חסדים, נראה כי מצוה רבה היא עד מאד, ויש על זה מצות עשה מיחדת בתורה, כמו שנאמר שמות כ"ב כ"ד: "אם כסף תלוה את עמי את העני וגו'", ונאמר בפרשת ראה דברים ט"ו ח': "והעבט תעביטנו וגו'", וכמו שכתבו כל מוני המצות; ונאמר שם ט': "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה וגו'". וכתב על זה בספר הקדוש 'שערי תשובה' לרבנו יונה שער שלישי אות ס"ז: למדנו מזה, שכל המונע את עצמו מלהלוות לעני, עובר בשני לאוין, שהם "השמר" ו"פן". ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הזהרנו, שלא נחדל מלהלוות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו, כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלוות, עד כאן לשונו. גם מצוי שעל ידי הלואה הוא תומך ידי המך שלא יתמוטט לגמרי. ויש על זה עוד כתוב מפרש בתורה ויקרא כ"ה ל"ה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו וגו'", ואמרו -חכמינו ז"ל שבת ס"ג.: גדול המלוה לעני יותר מהעושה צדקה. הבט נא וראה ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו', בשמונה המעלות שמנו חכמינו ז"ל בנותני צדקה, המעלה הראשונה היא המלוה לעני בעת צרכו, עין שם. והיא אחת משלשת הדברים שהעולם עומד עליהם, כמאמר חכמינו ז"ל באבות פרק א' משנה ב,: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והיא מהדברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא. ושכר של המחזיק במדה הקדושה הזו גדול מאד, כדאיתא בילקוט הושע רמ"ז תקכ"ב על הפסוק הושע ו' ו': "כי חסד חפצתי ולא זבח": אמר הקדוש ברוך הוא, חביב עלי חסד, שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה לפני, אלף עלות יעלה שלמה. וגם איתא במדרש רות פרשה ה' ד': בוא וראה כחן של בעלי צדקה וגומלי חסדים, שאין חוסין לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי חיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר תהלים ל"ו ח': "מה יקר חסדך אלהים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון". על כן התעוררנו אנחנו החתומים מטה מעבר לדף לכבוד השם יתברך לתקן מצוה זו בעירנו, לעשות חברה של גמילות חסד להלוות לעני בעת צרכו, והתקנות שעשינו לזה יבאר אם ירצה ה' לקמן. כל הנ"ל נגמר ביום _____ לחדש _____ שנת ______ והרוצה לעשות חברת הכנסת אורחים או חברת בקור חולים או חברת הכנסת כלות עניות לחפה או חברת מלביש ערומים - יעין בחלק ג' במאמרי חז"ל שהבאתים שם, ויציגם לפני קוראי השער. ואגב אעתיק עוד העתקה לענין חברת קובעי עתים לתורה, אולי ירצה מי להעתיק דבר זה בפנקסו. וזה לשונו שם: הנה עצם גדל חיוב האדם ללמוד התורה הוא ידוע לכל, שאין לך אדם בעולם שהוא פטור מזה, וכמו שכתב הרמב"ם פרק א' מתלמוד תורה הלכה ח': הכל חיבין בתלמוד תורה: בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בין בחור, בין זקן גדול, בין בעל אשה ובנים, אפילו עני המחזיר על הפתחים חיב לקבע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר יהושע א, ח': "והגית בו יומם ולילה". והתחלת דינו של אדם לעתיד לבוא הוא על שאדם מתרשל מלקבע עתים לתורה, וכמו שאמרו חז"ל קדושין מ'.: אין תחלת דינו של אדם, אלא על דברי תורה, שנאמר משלי י"ז י"ד: "פוטר מים ראשית מדון" הינו, על מה שפטר עצמו ממים, שמרמז על תורה, הוא ראשית המדון עליו, כי באמת הכל חיבים וכנ"ל. ואין לך רפואה להנצל מיצר הרע, אלא על ידי למוד התורה, וכמו שאמרו חז"ל שם ל':: בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין. והיא עקר חיי הנפש, וכדכתיב דברים ל' כ': "כי הוא חייך וארך ימיך". וכשם שכל אדם שבעולם חס על חייו, וכל מאדו יתן עבור הצלת חייו, כך צריך להתחזק בענין להחיות נפשו הקימת, אשר היא רק על ידי למוד התורה. ואין קץ למתן שכרה, כי כל תבה שאדם לומד הוא מקים מצוה בפני עצמה, וכמו שכתב הגר"א ב'שנות אליהו' בשם הירושלמי. וכמה צריך האדם לשמח, כשזכה לקבע עתים לתורה, שעל ידי זה נתוספו לו כמה מאות מצוות בכל יום, וזה תביאהו לכף זכות לעתיד לבוא. ובזה מבאר מה שאמרו חז"ל בברכות ט"ז. : מאי דכתיב במדבר כ"ד ו': "כנחלים נטיו, כאהלים נטע ה'", מה נחלים מעלים האדם מטמאה לטהרה, אף אהלים מעלים האדם מכף חובה לכף זכות. ולכאורה מאי דוקא "אהלים"? ולפי זה ניחא, דידוע דעקר הקלקול, מה שמקלקל האדם ביותר מכל הוא על ידי כח הדבור, שמה שיכול לקלקל בחצי שעה בפיו על ידי רבוי דבוריו, שמערבין בהן לשון הרע וליצנות ואונאת דברים ודברים בטלים וכדומה, לא יכול לקלקל בכל היום על ידי מעשה, כי למעשה צריך איזה שהוי, ולשונו של האדם הוא כעט סופר מהיר. ואם כן על ידי הדבור מכריע כף חוב, ואין לו תקנה לאדם, כי אם שיכנס לאהלים ויעסק בתורה, שלעמת רבוי העונות שבא לו על ידי דבוריו, לעמת זה יתקבצו אצלו חבילות חבילות של מצוות גם כן על ידי דבוריו, ויכריע כף זכות, כי הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד. וגם על ידי למודו בתורה ממילא ישמר את פיו, דזכירה מביאה לידי עשיה. והעקר צריך שיזכר, כי השעות האלו שמיחד לתורה הוא מבחר ימי חייו שבאלו השעות ישמח לנצח, מה שאין כן בשאר עתות היום, ואין לו לבטלם משום דבר. ולא לחנם נקרא התורה בשם "לחם", וכמו דכתיב משלי ט' ה': "לכו לחמו בלחמי" - לומר לך, שהיא ממש מזין את הנפש כמו הלחם שהוא מזון לגוף. וכשם שמשתדל האדם שלא יחסר לו משען לחם בכל יום על כל פנים פעם אחד, כדי שלא יחלש כחותיו, כן צריך האדם לזרז את עצמו שלא ילך יום אחד בלי תורה, כדי שלא יחלשו כחות הקדשה של נפשו, וגם ידע האדם, שכאשר מתרשל מלמוד התורה, הוא דובר שקרים בכל יום לפני ה', שהוא אומר: "על כן ה' אלהינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצותיך לעולם ועד, כי הם חיינו וכו'" - ואיה השיחה בחקיו, ואיה השמחה, כשהוא משליכם אחרי גוו, ואינה חשובה בעיניו ליחד עליה שעה מן השעות? וכל זה דברנו אם לומד בעצמו, וכל שכן אם לומד בחבורה, בודאי צריך לזרז שלא לבטל הקביעות, כדי שלא יהרס בנין החבורה. ודע עוד, כי הלמוד בחבורה הוא מצוה כפולה ומכפלת, שמתקדש שם שמים על ידי למוד הרבים, וכמו שכתבו הראשונים, שלפיכך אומרים קדיש אחר למוד בחבורה. וגם אמרו חז"ל ספרא בחקתי פרק ב' ד' ופרוש רש"י שם כ"ו ח': אינו דומה מרבים העושים המצוה למועטים העושים מצוה. וגם כשלומדים בחבורה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל ברכות ו'.. ועל כן התעוררנו אנחנו חתומי מטה מעבר לדף לכבוד השם יתברך לתקן מצוה זו בעירנו, לעשות חבורה של קובעי עתים לתורה בכל יום.

« אהבת חסד Part II 19 אהבת חסד Part II 21 »