אגרא דכלה, מטות י׳

10 מדרש תנחומא פתח ↗

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם ישעיה לד, ז, וְיָרְדוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה עִמָּם. בְּמִצְרַיִם, פָּרַע מֵאֱלִילֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ פָּרַע מֵהֶם. וּבֶאֱדוֹם, פּוֹרֵעַ מִן הַשַּׂר שֶׁלָּהֶם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה ישעיה כד, כא.

1 נקם נקמת וכו' במדבר לא ב, עד וישלח אותם משה וכו' במדבר לא ו. מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הם. א', מאמר הש"י נקם נקמת בני ישראל, ומשה אמר להם נקמת י"י במדבר לא ג. ב', הש"י אמר מאת המדינים לשון רבים, ומשה אמר על מדי"ן לשון יחיד. ג', למה תלה פטירת משה בזה, הגם שהיה ידוע להש"י שאחר כך יגיע זמנו, עם כל זה למה לו ית' להודיעו כעת. ד', וידבר משה אל העם לאמ"ר במדבר לא ג, אינו לאמ"ר לזולת. ה', החלצו מאתכם, מאתכם מיותר. ו' ויהי"ו על מדין, הוה ליה למימר ויצבא"ו או וילחמו, מהו ויהי"ו. ז', מהו לשון על. ח', הש"י אמר נקו"ם וכו', משמע שהוא בעצמו ינקום, והוא עשה המצוה על ידי אחרים. ואחשבה לדעת דידוע עיין תנחומא בא סי' ד' בעת אשר יפקוד הש"י להנקם ממלכי האדמה על האדמה, מקודם יפקוד על צבא המרום מהשר בשמים ישעיה כד כא, הנה נקמת השר הוא על ידי השי"ת, וזה נקרא נקמת י"י, ואחר כך ישראל למטה ינקמו מהאומה, זה נקרא נקמת בני ישראל. והנה כשהשי"ת מפיל השר, שוב אין כח לאומתו, ואין צורך לישראל חרב וחנית, רק הכנה למצוה וממילא נופלת האומה. ובעת אשר ילחמו ב' אומות אשר לא מבני ישראל המה, הנה המלחמה בשמים בין השרים גם כן, ומי שיתן לו הגוזר כח על שכנגדו, נתגבר אומתו למטה. מה שאין כן ישראל אין להם שר מיוחד, רק חלק י"י עמו דברים לב ט, ואם כן הש"י לבדו כביכול מפיל את השר המנגדם. והנה בימי משה שהוא היה כביכול בעלה דמטרוניתא זוהר ח"א רל"ו ע"ב, וכל גנזייא דמאריה בידיה כביכול, הוא היה בבחינה זו להפיל השר שלמעלה, ודוק ותשכח מה שכתוב בפסוק שמות יט ג ומשה עלה אל האלקים, עיין שם ותבין. ותבין מ"ש במדבר י לה ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה י"י ויפוצו אויביך וכו', על כן בימי משה היתה המלחמה בקלות נחרץ, כי על ידו הפיל הש"י את השר, וממילא לא נצטרכו ישראל רק להכין את עצמם ולי"י הישועה. והנה משה אדונינו ראה במאמרו ית' שאמר נקום נקמת בני ישראל, הוא מהאומה שלמטה, וכן נראה מאומרו ית' מאת המדיני"ם לשון רבים, שהוא פרטיית אישיי האומה, וסיים מאמרו ית' אחר תאסף וכו', ושפט משה בצדק למה לו ית' לתלות פטירתו בזה, על כרחך להורות שלאחר פטירתו לא יקל להם המלחמה הזו, ולמה כזאת הלא עם בני ישראל יהיו גם כן אחר פטירתו, על כרחך להורות מה שהש"י מצווהו לנקום נקמת בני ישראל, הכוונה שהוא יגרום נקמת בני ישראל, דהיינו שהוא יפיל השר בכוחו הגדול שהוא נקמת י"י, והם יעברו חלוצים לנקום מהאומה, וזה אי אפשר בקלות אחר פטירתו אם לא בזכות רב ובהתמלאות סאת האומה, וכאן נראה שלא נטהרו ישראל לגמרי מעון פעור, כמאמר פנחס לבני גד ובני ראובן המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכו' יהושע כב יז, ואם כן כאשר יפטור משה, לא יהיה להם זכות כל כך להפיל תיכף השר, כי לא תגדל זכותם שיפיל הש"י השר, וכיון שהבין זה משה אדונינו לא הוצרך הוא ללכת, כי במקום שהוא משם יפעול מפלת השר, והחיוב על ישראל הוא רק לעבור חלוצים, ואין מן הצורך ליגיעה רק להויה, דהיינו שיעמדו בהווייתם בהכנה ובאמונה שהש"י לוחם עם מדי"ן הוא השר שהוא נקמת י"י, ואז על ידי הכנה ואמונה זו יפעול משה במקומו מפלת השר. וזהו וידבר משה אל העם לאמ"ר, ר"ל מה שראוי לומר להם כאשר יתבאר, דהיינו החלצו מאתכ"ם אנשים לצבא, ר"ל המבוקש מאתכם הוא רק החליצה והזירו"ז ויהי"ו על מדי"ן, ר"ל לא תצטרכו לשום מעשה ויגיעה רק להויה, שעל ידי זה תהיו ע"ל מדי"ן היינו השר לשון יחיד, לתת נקמת י"י במדין, זה אינו ממאמר משה לישראל, רק הוא סיפור התורה לנתינת טעם למה אמר להם משה כזאת שיהיה להם כוונה והכנה, כדי שעל ידי התעוררותם ואמונתם יתער עובדא לעילא לתת נקמת י"י במדין, היינו השר שנקרא מדין. ולזה הקדים תיבת לאמ"ר, להורות שאין כל הפסוק מכלל המאמר, רק מה שראוי לאמר להם והבן, והשם הטוב יאיר עינינו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו, דוק ותשכח כי אי אפשר לכוין הכל במכתב:

10 ספר הזהר פתח ↗

תָּא חֲזֵי, יַעֲקֹב הֲוָה לֵיהּ אַרְבַּע נָשִׁין, וְאוֹלִיד בְּנִין מִכֻּלְּהוּ, וְאִסְתַּלִּיק נ"א ואשתלים בִּנְשׁוֹי. כַּד בָּעָא יַעֲקֹב לְאִסְתַּלָּקָא, שְׁכִינְתָּא קָיְימֵי עֲלוֹי, בָּעָא לִבְרוּכֵי לְאִלֵּין, וְלָא יָכִיל, מִקַּמֵּי שְׁכִינְתָּא דְּדָחִיל. אָמַר, הֵיךְ אַעֲבִיד, דְּהָא תַּרְוַויְיהוּ מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא קָא אַתְיָין. אִי אַתְקִיף בִּשְׁכִינְתָּא לָא יָכִילְנָא, דְּהָא אַרְבַּע נָשִׁין הֲווּ לִי, וְאִשְׁתַּלִּימְנָא בְּהוֹן. אֶלָּא אֲסַלֵּק לוֹן לְמָארֵי דְבֵיתָא, דְּהָא ביה בֵּיתָא בִּרְעוּתֵיהּ קָיְימָא, וּמַה דְּבָעֵי יַעֲבִיד. כָּךָ יַעֲקֹב אָמַר, חוּלָקִין דִּנְשִׁין וּבְנִין הָא נָסְבִית בְּהַאי עַלְמָא, וְאִשְׁתַּלַּמְּנָא, הֵיךְ אַתְקִיף בְּמַטְרוֹנִיתָא יַתִּיר, אֶלָּא אֲסַלֵּק מִלִּין לְמָארֵי מַטְרוֹנִיתָא, וְהוּא יַעֲבִיד מַה דְּבָעֵי, וְלָא יִדְחַל. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, דברים ל״ג:א׳ וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלהִים, מָארֵיהּ דְּבֵיתָא, מָארֵיהּ דְּמַטְרוֹנִיתָא. כְּמָה דִכְתִיב, במדבר ל׳:י״ד אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. דְּהָא במדבר ז׳:א׳ כַּלֹּת משֶׁה כְּתִיב. וְעַל דָּא, משֶׁה בָּרִיךְ מַאן דְּבָעָא וְלָא דָחִיל, כִּדְאוֹקִימְנָא. וּבְגִין כָּךְ אָמַר יַעֲקֹב, הָא חָמֵינָן דְּבָנַי אִלֵּין בְּסִטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, ליתיה יֵיתֵי מָארִיהּ דְּבֵיתָא וִיבָרֵךְ לוֹן. משֶׁה וַדַּאי אִישׁ הָאֱלהִים הָיָה, וּרְעוּתֵיהּ עָבִיד בְּבֵיתֵיהּ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, במדבר י׳:ל״ה וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה'. וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, במדבר י׳:ל״ו וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה'. וַדַּאי רְעוּתֵיהּ עָבַד מָארֵיהּ דְּבֵיתָא וְלֵית דְּיִמְחֵי בִידֵּיהּ. כְּבַר נָשׁ דְּגָזַר עַל אִנְתְּתֵיהּ, וְעָבְדָא רְעוּתֵיהּ. וְעַל דָּא יַעֲקֹב אַף עַל גַּב דְּהֲוָה אָחִיד בְּאִילָנָא דְחַיֵּי, לָא הֲוָה מָארֵי דְבֵיתָא, אֶלָּא לְתַתָּא, משֶׁה הוּא לְעֵילָא, בְּגִין כָּךְ סָלִיק לוֹן לְמָארֵיהּ דְּבֵיתָא: בְּסוֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי וְגו', רִבִּי אַבָּא פָּתַח וְאָמַר, תהילים כ״ה:י״ד סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וְגו'. סוֹד יְיָ לִירֵאָיו, רָזָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא, לָא יָהִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֶלָּא לְאִינוּן דַּחֲלֲי חַטָּאָה. וּמַאן דְּאִינוּן דַּחֲלֵי חַטָּאָה, אִתְגְּלִי לוֹן רָזָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא. וּמַאן אִיהוּ רָזָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא, הֱוֵי אֵימָא דָּא אָת קַיָּימָא קַדִּישָׁא, דְּאִקְרֵי סוֹד יְיָ בְּרִית קֹדֶשׁ. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַטְרְחוּ גַרְמַיְיהוּ עַל הַאי סוֹד, בְּאַנְשֵׁי שְׁכֶם, דְּיִגְזְרוּן גַּרְמַיְיהוּ וִיקַבְּלוֹי עֲלוֹן הַאי סוֹד. וּקְרָא אַסְהִיד, בְּמִרְמָה. תוּ בְּעוֹבָדָא דְּזִמְרִי בֶּן סָלוּא, דְּפָסַל הַאי סוֹד. וְיַעֲקֹב אָמַר בְּסוֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי. מַאי נַפְשִׁי. דָּא נַפְשָׁא דְּעָאֳלַת וְאִתְאַחֲדַת בִּבְרִית עִלָּאָה לְעֵילָא, וְאִקְרֵי נֶפֶשׁ צְרוֹרָא דְחַיֵּי. בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי. הָא אוּקְמוּהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, במדבר ט״ז:י״ט וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח. אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי, דָּא כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל סְתָם. וְעַל דָּא לָא בָּרִיךְ לוֹן אֲבוּהוֹן, בְּגִין דְּסָלִיק לוֹן לְמשֶׁה. רִבִּי חִיָּיא אָמַר, מֵהַנֵּי קְרָאֵי חסר ובגיני כך ס"א משמע דְּלָא אִתְאֲחִיד דָּא בְּדָא, וְאִצְטְרִיךְ הָכִי. וְעַל דָּא אִית בֵּיהּ כֹּלָּא, וְלֵית לָךְ דָּרָא בְּעַלְמָא, דְּלָא נָחֲתָא דִּינָא דִּלְּהוֹן לְקַטְרְגָא בְּעַלְמָא וְאַסְגִּיאוּ מְהַדְּרֵי עַל פְּתָחַיְיהוּ דִבְנֵי נָשָׁא, הֵא לָךְ כֹּלָּא. ס"א הא לקבל הא: יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ וְגו'. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח, תהילים ק״ד:י״ט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים וְגו'. עָשָׂה יָרֵחַ בְּגִין לְקַדְּשָׁא בֵּיהּ רֵישׁ יַרְחִין, וְרֵישׁ שַׁתִּין. וּלְעָלְמִין סִיהֲרָא לָא נָהִיר אֶלָּא מִשִּׁמְשָׁא, וְכַד שִׁמְשָׁא שַׁלִּיט, סִיהֲרָא לָא שָׁלְטָא. כַּד אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא, כְּדֵין סִיהֲרָא שָׁלְטָא, וְלֵית חוּשְׁבַּן לְסִיהֲרָא אֶלָּא כַּד אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא. וְתַרְוַויְיהוּ עֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַנְהָרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בראשית א׳:י״ז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וְגו'. וְהָיוּ לְאוֹתוֹת, אִלֵּין שַׁבָּתוֹת, דִּכְתִיב, שמות ל״א:י״ג כִּי אוֹת הִיא. וּלְמוֹעֲדִים, אִינוּן יוֹמִין טָבִין. וּלְיָמִים, אִלֵּין רֵישֵׁי יַרְחִין. וּלְשָׁנִים, אִלֵּין רִישֵׁי שְׁנִין. דְּלֶהווֹן אוּמּוֹת הָעוֹלָם עָבְדִין חֻשְׁבַּן לְשִׁמְשָׁא, וְיִשְׂרָאֵל לְסִיהֲרָא. וְאָזְלָא הָא, כִּי הָא דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כְּתִיב, ישעיהו ט׳:ב׳ הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בְּהוּ דברים ד׳:ז׳ כִּי מִי גּוֹי גָדוֹל. וּכְתִיב, דברי הימים א י״ז:כ״א גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. לוֹ, בְּגִינֵיהּ. הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה ממש, דָּא סִיהֲרָא, דְּאִתְרְבִיאַת בִּנְהוֹרָא בְּגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. אוּמּוֹת הָעוֹלָם לְשִׁמְשָׁא, וְיִשְׂרָאֵל לְסִיהֲרָא, הֵי מִנַּיְיהוּ עָדִיף. וַדַּאי סִיהֲרָא לְעֵילָא, וְשִׁמְשָׁא דְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם, תְּחוֹת הַאי סִיהֲרָא הוּא, וְהַהוּא שִׁמְשָׁא מֵהַאי ס"א סטרא סִיהֲרָא נָהִיר. חָמֵי מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל, לְהוּ. יִשְׂרָאֵל אֲחִידוּ בְּסִיהֲרָא, וְאִשְׁתַּלְּשְׁלוּ בְּשִׁמְשָׁא עִלָּאָה, וְאִתְאַחֲדוּ בְּאֲתַר ביה ס"א דנהיר לשמשא דִּנְהִירָא מְשַׁמְּשָׁא עִלָּאָה, וּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ, דִּכְתִיב, דברים ד׳:ד׳ וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

« אגרא דכלה Pinchas אגרא דכלה Masei »