אדם מן האדמה, שער ארץ ישראל ג׳

1

"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" – אופי החיים בארץ

2

פתיחה

3

בפרקים הקודמים עמדנו על סגולותיה המיוחדות של הארץ. בפרק 'גן ה' וארץ ה'' עסקנו באופייה הגשמי והרוחני של ארץ ישראל מתוך ההשוואה לחיי גן עדן, ואילו בפרק 'החיים בארץ ישראל: מצווה וטבע' הצגנו את השפעת הארץ על היושבים בה, בתחום המצוות התלויות בארץ, ובעיקר בטבע הארצישראלי המתואר בספרות האגדה של חז"ל.

4

בפרק זה נספר את סיפור החיים בארץ, כפי שהוא בתורה שבכתב. סיפור החיים בארץ נפתח בחיי האבות והוא ממשיך ומתפתח בתורת משה. דרך שתי ההבטחות שניתנו לאברהם – ברית בין הבתרים וברית המילה – נחשוף את השורשים ששולח אברהם בארץ, שורשים אשר מהם יעלה גזע החיים של האבות בארץ. חשיפה זו היא משמעותית, שכן כבר בשתי ההבטחות הללו מתגלות פנים שונות לחיי האבות בארץ עם ה'. שונוּת זו נמשכת בשני כיוונים גם בחיי הבנים, כשתי הוויות חיים המתפשטות בתורת משה. כיוון אחד של החיים בארץ עולה מתוך חומשי שמות ודברים, והכיוון האחר עולה מתוך חומשי ויקרא ובמדבר. כל כיוון הוא מעין ענף היוצר עולם שלם של חיים ועליו סובב הסיפור המשותף של האדם, הארץ וה'. בהמשך הפרק נעמיק את הקריאה בחומשים ונצייר את ציור החיים של כל ענף.

5

פרק זה הוא יחידה ראשונה מן השתיים העוסקות בחיי עם ישראל בארץ, על פי התורה שבכתב. הפרק יפרוש את חוויית החיים בארץ בשני ענפיהם של חיים אלה, ויאפשר התבוננות רחבה בתנועה המתחוללת בארץ במעגל שש השנים והשנה השביעית, בה נעסוק בפרק הבא.

6

א. ארץ האבות

7

בפרק 'גן ה' וארץ ה'' נסקרו יחסי אדם-אדמה-א-להים מגן עדן ועד לאחר המבול: החלום ושברו. עשרים דורות של כשלונות ואכזבות חולפים, עד אשר ה' בוחר באברהם ומטפח מערכת יחסים מחודשת עמו. תם הניתוק והפירוד בין מעשי האדם לתנובת האדמה; אין זו עוד האדמה שקוללה בעטיו, אלא הארץ המובטחת לזרעו של אברהם. המסעות אותם עורך אברהם בדרכו אל הארץ ובנתיביה, ההבטחות אשר מבטיח לו ה', הבריתות אשר נכרתות בינו לבין ה', כל אלה מעידים על זיקה עמוקה לארץ. לימים, ישוב זרע אברהם ארצה כעם שלם ויעמיק את הקשר בינו ובין הארץ. בפרק זה נלווה את הבטחת ה' לתת את הארץ לאבות, ונשים לבנו להיבטים השונים למשמעויות השונות שבנתינה זו.

8

בין "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" לבין "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם"

9

ארץ ישראל הובטחה לאבות מספר פעמים במהלך ספר בראשית: לאברהם, "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" בראשית יג, טו; ליצחק, "וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" שם כו, ד; וליעקב, "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" שם לה, יב. אולם, ההבטחות הברורות בדבר ירושת הארץ עומדות פעמים רבות בניגוד מציאותי לחיי האבות בפועל.

10

אברהם אמנם נלחם בארבעת המלכים ורודף אותם עד דן, יצחק חופר בארות וזורע מאה שערים, ואף יעקב מתמודד עם עמי הארץ, אך שלושתם אינם יושבי הארץ. מושג הגרות – "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם", "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" ועוד, חוזר אצל האבות כולם, והוא מבטא את התחושה בה מצויים האבות.

11

ההבטחות לאבות מהוות בסיס והקדמה לחיי עם ישראל בארץ – "...הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" דברים כו, ג – אולם האבות עצמם לא זכו להתנחל ולהתיישב בה. האבות, אשר בכח זכותם יבוא העם אל הארץ, חיים את חייהם הפרטיים כגרים ותושבים בארץ כנען. הפער העצום בין העתיד המבטיח להווה העראי, בא לידי ביטוי בבריתות הנכרתות בין ה' ואברהם.

12

שתי הבריתות של אברהם

13

שתי הבריתות אשר כורת ה' עם אברהם – ברית בין הבתרים וברית המילה – מציגות שני פנים ביחס לארץ המובטחת.

14

ברית בין הבתרים:

15

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

17

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: בראשית טו, ז,יח

18

ברית המילה:

19

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: בראשית יז, ז-ח

20

ברית בין הבתרים נפתחת בשאלת אברהם: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?". כתשובה, ה' כורת ברית עם אברהם, ובין הבתרים מספר לו על העתיד הקשה הצפוי לבניו, אשר צופן בחובו גם את זכותם לרשת את הארץ. הברית היא במידת מה חד-צדדית: אברהם אינו נדרש לעשות דבר בעבור ירושת הארץ וכך גם זרעו. גבולות הארץ על פי ברית זו הינם רחבים ביותר, מנהר מצרים ועד נהר פרת.

21

לעומת זאת, בברית המילה ה' אינו מתמקד בברכת ריבוי הזרע, כי אם בעצם הברית בין אברהם וזרעו לקב"ה. הברית היא דו-צדדית – אברהם וזרעו ימולו עצמם, וה' ייתן להם את הארץ לאחוזה ויהיה להם לא-להים. גבולות הארץ מצטמצמים כאן לארץ כנען בלבד, אשר תהיה אחוזה לישראל, ובה יהיה ה' לא-להים.

22

ההבדלים בין הבריתות מעידים על שתי מהויות שונות בחיי אברהם בארץ. בתחילת ברית בין הבתרים אנו מתוודעים לחוסר הוודאות בו שרוי אברהם בנוגע לעתיד חייו בארץ: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" בראשית טו, ב-ג; ובהמשך – "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" ח. כתגובה, כורת הקב"ה עם אברהם ברית בה מובטחות לזרעו הבעלות על הארץ וירושה המתרחבת מן הנהר ועד לנהר. ערפלי הספק מתפוגגים באמצעות הבטחה מלאה, ללא תנאים. אולם, ירושת הארץ לא תתקיים בימי אברהם, אלא רק לאחר שישלם עוון האמורי.

23

ברית בין הבתרים החלה במילים המרגיעות "אַל תִּירָא אַבְרָם", המעידות על החשש שהיה שרוי בו. לעומתה, ברית המילה נפתחת בבקשה "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", ביטוי לקשר העמוק וההדדי בין הקב"ה לאברהם. קשר זו יתפתח למצוות ברית המילה, המבטאת את היות ה' לא-להים לאברהם ולזרעו. הקשר עם א-להים בארץ, המבטיח את העתיד, עת יירשו הבנים את הארץ, מתקיים למעשה כבר בהווה, בחיי אברהם. הקשר ההדדי בין הקב"ה לאברהם ולזרעו מתבטא גם באופן הישיבה בארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" שם, יז, ח. הבטחת הארץ בברית זו אינה הבטחת ירושת הארץ ובעלות עליה, כי אם היאחזות בה – חיי גרות בארץ. גם לבניו של אברהם הארץ ניתנת כארץ ה', לאחוזה בלבד. חיי גרות יוצרים בהכרח הכרה מתמדת בנותן הארץ, ובהיות ה' לא-להים.

24

משמעות הברית הכפולה

25

השוני שבין שתי הבריתות נובע מהיותן נוגעות במישורים שונים. ברית בן הבתרים אינה מתמקדת במערכת היחסים הפנימיים שבין אברהם לקב"ה, כי אם בהבטחת מקומו של אברהם בארץ. אברהם זקן וערירי, ואין לו ממשיך מזרעו אשר יירש אותו ואת הארץ שהובטחה לו. לכן מובטחת לו ירושת הארץ, יצירת מקום משלו, בו זרעו יהיה בעליו לדורי דורות.

26

ברית המילה היא ברית כלפי פנים, כלפי מערכת היחסים שבין ה' לאברהם. אברהם מתהלך לפני ה', ובזכות ברית המילה, ה' יהיה לאברהם ולזרעו לא-להים. ההתהלכות לפני ה' אינה תלויה בבעלות; אדרבא, יש בה מחוויית הביטול לפני ה', ולכן יכולה היא להתקיים כבר עכשיו, כשאברהם עודו גר ותושב בארץ. גם לדורות אחריו, הארץ אינה אלא אחוזת עולם לאברהם ולזרעו, מקום בו אוחזים ללא בעלות, כיוון שהבעלות המלאה על הארץ היא לה' בלבד.

27

ב. הארץ בתורת משה

28

הבריתות בחומשי התורה

29

לאחר מעמד הר-סיני, מתפתחת כל אחת מהבריתות בין ה' ואברהם לכדי יצירת עולם שלם. שתי הבריתות הנפרדות מופיעות לסירוגין על פני התורה כולה: ברית בין הבתרים מתרחבת לבריתות המצויות בחומש שמות: ברית יציאת מצרים פרקים כא-כד וברית נקרת הצור פרק לד, ולברית ערבות-מואב, המרכיבה את חומש דברים. ברית המילה מתרחבת לחומשי ויקרא ובמדבר.

30

נדגים בקצרה כיצד כל ברית משתקפת על פני חומשי התורה:

31

שמות ודברים

32

ויקרא ובמדבר

33

הארץ – מן הנהר עד הנהר – ירושה

34

ארץ כנען – להיות לכם לא-להים – אחוזה

35

וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ: שמות כג, לא

36

פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם: דברים א, ז-ח

37

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת... וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: ... כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: דברים יא, כב-לא

38

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם: ויקרא יד, לד

39

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: שם כה, כג

40

אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: שם שם, לח

41

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ: במדבר לד, ב

42

טבלה זו מדגישה את הקשר ההדוק בין שתי הגישות המתגלות בבריתות אברהם להבטחות השונות של ה' לעם בספרים השונים, על פי המאפיינים שהובאו לעיל. מעבר לכך, ניתן לראות כי הביטויים הרווחים בברית בין הבתרים, הם גם אלה אשר מלווים את ברית הר סיני בשמות וברית ערבות מואב בדברים. כמו כן, הביטויים הרווחים בברית המילה, ישובו ויופיעו לכל אורכם של חומשי ויקרא ובמדבר.

43

בכדי להמחיש זאת, נציין מספר נתונים מספריים:

44

השורש י.ר.ש, המופיע בברית בן הבתרים ביחס לירושת עם ישראל את ארצו, מופיע כ-80 פעמים בחומש דברים, לעומת שתי הופעות בלבד בחומש ויקרא ו-6 הופעות בחומש במדבר.

45

הביטוי 'ארץ כנען' שהוזכר בברית המילה מופיע 8 פעמים בויקרא ובבמדבר, לעומת פעמיים בלבד בבריתות שבשמות ובדברים. במקום 'ארץ כנען', המושג הרווח בחומשים אלה הוא 'הארץ', אשר גבולותיה הם מן הנהר עד הנהר.

46

המושג 'אחוזה', המופיע בברית המילה, מופיע 32 פעמים בויקרא ובבמדבר, לעומת פעם אחת בלבד בחומש דברים, ואינו מופיע כלל בשמות. כך גם הביטוי 'להיות לכם לא-להים', המופיע בברית המילה, מופיע בויקרא ובמדבר בלבד 3 הופעות.

47

"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה" – הארץ בשמות ובדברים

48

ה' מבטיח לאברהם את נתינת הארץ לזרעו לירושה. ההבטחה כוללת ארץ עצומה, מן הנהר עד הנהר, אשר אותה יכבוש ויירש עָם ה' השומע לקולו. הבטחה זו נזכרת פעמים רבות בשאר חומשי התורה, והופעותיה מתרכזות בעיקר בתיאורי הבריתות בחומשי שמות ודברים.

49

שלושת הפרמטרים אותם הדגשנו יוצרים מעמד ברור לארץ:

50

א. מעמד העם על ארצו – ירושה. הארץ ניתנת לעם, והעם יורש אותה במלחמות עם יושבי הארץ ומתנחל בה. לאחר מלחמתו ביושביה, הארץ שייכת לעם והופכת לרכושו. הארץ מעניקה לאדם בסיס להתיישבות ולהתפתחות, צמיחה וגדילה.

51

ב. גבולות הארץ – מן הנהר עד הנהר. גבולות הארץ אינם מצטמצמים דווקא לארץ כנען. אין כביכול ייחוד לארץ כנען בפני עצמה. הארץ רחבה ביותר, ועוד ניתן להרחיבה לכל מקום בו תדרוך כף רגל העם. הגבול תלוי בהיקף ההתפשטות של ירושת העם.

52

ג. יחסי ה' וישראל – החיים בארץ. על ידי קיום המצוות ושמירת הברית, יזכה העם להתרחבות בארץ, לשפע יבולים ולברכה מאת ה'.

53

"אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" – הארץ בויקרא ובבמדבר

54

תחושתו הבסיסית של אברהם בארץ, בדומה לתחושת האבות כולם, היא של גרות ועראיות: בבקשו את מערת המכפלה מאת בני חת, הוא פותח באמירה "גר ותושב אנכי עמכם"; יעקב יושב ב"ארץ מגורי אביו"; וכו'. האבות מחוברים וקשורים לה' ולהבטחתו להיות להם לא-להים. תודעה זו ממשיכה ומתעצבת גם בחומשי ויקרא ובמדבר.

55

נבחן את שלושת הפרמטרים עליהם עמדנו גם בשמות ובדברים:

56

א. גבולות הארץ – ארץ כנען. אל מול ארץ הירושה, מן הנהר עד הנהר, ארץ כנען היא ארץ קטנה: יש לה גבולות קבועים, אותם לא ניתן לשנות או להרחיב. בשונה מארץ הירושה, ארץ האחוזה מתחלקת לנחלות שבטיות ומשפחתיות. נחלות אלה עוברות בירושה מדור לדור, ללא יכולת שינוי.

57

ב. מעמד העם בארצו – גרות וארעיות. ארץ כנען ניתנת לישראל לאחוזה. ההיאחזות בארץ שונה מירושתה. בעוד ש'ירושה' משמעותה מתנה גמורה, 'אחוזה' מותירה את הארץ בזיקה מתמדת אל נותן האחוזה. העם אינו אדוני הארץ, אלא גר ותושב – "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָבִים אַתֶּם עִמָּדִי" ויקרא כה, כג.

58

ג. יחסי ה' וישראל. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" שם כו, יב. הישיבה בארץ ה' ותחושת הגרות בה, נועדו לבנות באדם הכרה מתמדת בנוכחות ה' בארץ. בארץ זו שורה שכינה, ועל עם ישראל לפתוח עצמו לנוכחות זו. ברית המילה, כמצווה נקודתית שניתנה לאברהם, חוזר ומופיע כעיקרון מנחה על פני חומשים אלה – התקדשות ושמירה מפני טומאה, בכדי לאפשר את התהלכות ה' בתוך העם ובתוך הארץ.

59

אם כן, ההבדל בין הבריתות בבראשית ממשיך על פני שאר חומשי התורה. אין זה הבדל מקומי ומקרי שהתגלה רק אצל אברהם, אלא שוני עמוק ושיטתי, המתווה שתי דרכים לחיי העם בארץ. מתוך הכרה זו נצא לבקש אחר הביטוי הרחב של שני פנים אלו בחומשים השונים, במכלול היחסים שבין ה' לעמו. הרחבה שכזו תאפשר הבנה נכוחה של ההיבטים השונים של החיים בארץ.

60

ג. "לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" – שמות ודברים

61

מבוא

62

בחלק הקודם עמדנו על שלושה אפיונים מרכזיים ביחסי ארץ-אדם-ה', כפי שהם מופיעים בשמות – בברית הר סיני ובנקרת הצור, ובדברים – בברית ערבות מואב:

63

א. מעמד העם על ארצו – ירושה

64

ב. גבולות הארץ – מן הנהר עד הנהר

65

ג. יחסי ה' וישראל – חיי ברכה ושפע בארץ

66

שורשם של אפיונים אלה מצויים כאמור, בברית בין הבתרים. בחלק זה נתבונן באפיונים אלה כפי שבאים לידי ביטוי בחומשי שמות ודברים, ונראה כיצד מתוכם נבנית מערכת היחסים השלמה שבין ה', העם והארץ.

67

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ" – ארץ ירושה

68

כפי שראינו, ביסודה של ברית בין הבתרים עומד עתידו של אברהם הלוט בערפל הקיומי. . הבטחת ה' לאברהם בתחילת הפרק, "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" בראשית טו, א, מעידה על התודעה הקשה בה נמצא אברהם.

69

בברית עצמה מובטח לאברהם כי זרעו יירש את הארץ. זוהי מתנה גמורה שניתנה לאברהם, המאפשרת לזרעו בטחון ויציבות אל מול עמי הסביבה, ומרחב בו יוכלו הדורות הבאים להמשיך ולהתקיים.

70

המתנה הניתנת ללא תנאי לאברהם, הופכת בדור הבנים למותנית בקיום מצוות: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ... וְהוֹרִישׁ ה’ אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם" דברים יא, כב-כג. הירושה אמנם תלויה בקיום המצוות, אך מטרתה דומה – קיום והמשכיות בארץ: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם" דברים ד, א.

71

הבעלות על הארץ כבבואה לחיים המתקיימים בה

72

אם כן, משמעות ירושת הארץ היא הבטחת קיום עם ישראל בארצו. ירושת הארץ מאפשרת לאדם הפרטי לקבל נחלה משלו, בה הוא יכול להתמקם ולהתבסס. אופן חיים זה על האדמה, יוצר בהכרח גם את תודעת החיים על פני האדמה. תחושת הבעלות של אדם החי כבעלים על אדמתו, יוצרת גם את תודעתו ביחס למרחב כולו, כאדון וכשליט על הסביבה כולה. בנקודה זו אף עולים חששות רבים מפני ניצול שלילי של מקום זה. האדם עלול ליפול לגאווה עצמית היוצרת שתלטנות ועריצות כלפי הסובבים אותו, ומרחיקה מקשר עם הקב"ה אשר נתן מקום לבעלות זו. זו הסיבה שבמקביל לתפיסת הארץ כארץ בעלות, מוצאים אנו בבריתות הר סיני וערבות מואב את שפת הבעלות המשמשת לתיאור אופי התנהלות החיים בכללם.

73

כדוגמא לכך נביא את ברית הר סיני. ברית זו עוסקת בכל מצוותיה במקומו של האדם כבעלים, ומציירת את הבעלות הנכונה והמתוקנת. הברית פותחת בדיני עבד עברי, המגבילים ומצמצמים ביותר את העבדות האנושית עד לשש שנים בלבד. מכאן עוברת הפרשה לעסוק בדינים שבין אדם לחברו המהווים את מרכז הכובד של פרשת משפטים. דינים אלה עוסקים בסוגיות הקניין ויכולות הפעילות של הבעלים הניזוק בעולם. על האדם כאדון לתת דין וחשבון על מעשיו ולפצות את הנפגע. הפרשייה ממשיכה ומזהירה את האדם-הבעלים מפני ניצול לרעה של מעמדו, תוך ניצול ורמיסת החלשים וחסרי היכולת שבחברה. הפרשה מסתיימת במספר מצוות הפותחות את האדם להכרה בקב"ה כאדון האמיתי, וממילא לידיעת מקומו החלקי של הבעלים.

74

רובה של הפרשה עוסק, אפוא, בתיקונה ובאיזונה של חוויית הבעלות והאדנות של האדם. האדם זכאי לרְכוש ולאדנות, ובאחריותו לשמור על רכוש ובעלות הזולת. על עוצמתו של מקום הבעלות בברית זו, תעיד תדירות הופעתם בפרשה: מושג האדנות מופיע 8 פעמים בפרשה, מושג הבעלות 13 פעמים ומושג העבדות 9 פעמים. השוואה לשאר התורה מגלה כי מספר ההופעות גדול בהרבה מן הממוצע לדוגמא, בחומש ויקרא כולו מופיעה הבעלות פעם אחת, והאדנות אינה מופיעה כלל.

75

יחס זה קיים אף בברית ערבות מואב, בין מרחב הארץ כארץ נחלה וירושה לבין מערכת היחסיים האנושית–א-להית המתקיימת בה. אותם דגשים של מצוות הקיימים בברית הר סיני, מופיעים גם בברית ערבות מואב:

76

ברית יציאת מצרים שמות כא,א– כג,יט: עבד עברי, יחס לגר, יחס לעני, בכורות, משפט וצדק, יחס לעני ולגר, שמיטת קרקעות, שבת, שלושת הרגלים, לא תבשל גדי בחלב אמו עבד עברי מופיע בפרק הקודם.

77

ברית ערבות מואב דברים יד,כא – טז,כ: לא תבשל גדי בחלב אמו, מעשר שני, מעשר עני, שמיטת כספים, נתינה לעני, עבד עברי, הקדשת בכור לה', שלושה רגלים, משפט צדק.

78

הנושאים מקבילים כמעט לגמרי, אך סדר הופעתם שונה. ההשוואה מלמדת על עצם הקשר ההדוק בין הבריתות, העוסקות שתיהן ביחסי האדם כבעלים עם סביבתו, בהתאמה לארץ כמרחב בעלות.

79

"כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" – יסוד הבעלות בחיי האדם

80

בשתי הבריתות האדם הוא במרכז, בהיותו הבעלים על אדמתו ונכסיו. בעלות זו היא בעלות מתפשטת ומתרחבת, הן בתחום הילודה – "...עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" שמות כג, ל, הן בעושר ובנכסים – "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה" דברים ח, יג, והן בירושת הארץ – "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" דברים יא, כד. ראיית האדם כבעל נחלה ומקום משלו, אותם הוא מגדיל ומרחיב, נעוצה עוד בראשית הבריאה. האדם בפרק א בבראשית נברא בצלם א-להים, ומהווה נציגו על פני האדמה. שפה דומה של התרחבות והתפשטות מצויה אף שם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" בראשית א, כח.

81

מבחירתו של אברהם, מקבל עם ישראל את תפקיד האנושות כולה, והוא זה שמהווה נציגות א-להית שלטת בתוך העולם. המצוות עוזרות ומכוונות את האדם לבעלות מתוקנת, אשר יודעת את מקומה ומקושרת למקורה. בכך האדם הנברא בצלם א-להים חוזר ומידמה לא-להיו. כפי שמתאר המדרש את אמירתו של יעקב לה': "ר' שמעון בן לקיש פתח: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" אמר לו: אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים" בראשית רבה, פרשה פ.

82

"אם כבנים, אם כעבדים" – יחסי ה' וישראל בשמות ובדברים

83

על אף הדמיון הרב בין הבריתות, קיים הבדל יסודי בין שמות ובין דברים. הברית שבחומש שמות ניתנה לעם שזה עתה יצא מעבדות לחירות, עם שהכיר עד כה רק בעלות קשה ואכזרית. החשש שמלווה את הבעלות בשמות, היא שאותה בעלות מצרית – מוחלטת, לא מתחשבת ודורסנית – תהיה גם נחלת חלקו של הבעלים הישראלי. על כן, בשלב זה הבעלות הניתנת היא בעלות מסויגת ביותר. האדם אמנם מקבל מקום, יש לו נחלה ועבדים, אולם מצוות ברית זו מכוונות אותו להיות בעלים עדין יותר, מתחשב ומאפשר, ולא רק אדון דורס ושתלטן.

84

בחומש דברים היחס לבעלות שונה לחלוטין. משה פונה אל דור הבנים, דור שנולד אל תוך חירות ואף זכה להתגלות מתמדת ודואגת של הקב"ה במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר. יחסי ה' וישראל בחומש זה הינם יחסים של אהבה וקרבה, והבעלות שניתנת לדור זה היא בעלות שמחה, מלאה ברכה ושפע.

85

ההתמודדות העיקרית של חומש דברים אינה מול בעל בית אכזר, העלול לנצל את כוחו לרמיסת הנתונים תחתיו כפי שראינו בשמות, כי אם התמודדות מול השקיעה בחומריות כתוצאה מהשפע ומהעושר המצויים לרוב. המצוות שבחומש דברים מכוונות בעיקר להזכיר לאדם כי הוא אינו מקור השפע וכי כל אשר לו הוא מאת הקב"ה, וכנציגו עליו לפתוח את ידו לנזקקים שמסביבו אשר גורלם לא שפר עליהם, והשפע הרב לא הגיע עדיהם.

86

דוגמא להבדל בין החומשים ניתן לראות ביחס לחלש. בעוד שבשמות הדגש המרכזי הוא הימנעות מפגיעה בחלש – "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ... כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן... אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה..." שמות כב, כ-כד, בדברים הדרישה היא לפתיחת הלב והיד כלפי אותה שכבה חלשה – "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" דברים טו, ז-ח. בשמות עיקר ההתמודדות היא כאמור עם אדם בעל רכוש המתאכזר אל החלשים ואל חסרי האמצעים. על כן קיימת דרישה מינימאלית שלא לענות ולא לנצל את העוצמה והמעמד אליו הגיע האדם. בדברים לעומת זאת, האדם זוכה לשפע רב שניתן לו כתוצאה מברכת ה'. לכן הכתוב אינו מסתפק בדרישה סבילה אלא דורש מעשה אשר מחייב את פתיחת האדם אל הסובב.

87

הביטויים המרכזיים המשמשים בבריתות שבשמות הם עבד ואדון, וכך אף מתוארים יחסי ה' וישראל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" שמות כג, יז; לד, כג. לעומת זאת, הדימוי המרכזי המופיע בדברים ליחסי ה' וישראל הוא דימוי של אב ובנו – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" דברים יד, א. משמעות הבדל זה אינה מעידה רק על טיב היחסים בין ה' וישראל, כי אם מצביעה על תודעת קיום המצוות של עם ישראל. בשמות עם ישראל הוא עם עבדים, וכעבד לקב"ה נדרש האדם לקיים את מצוותיו. לעומת זאת, בני החורין של חומש דברים בוחרים לקיים את המצוות, מתוך הבחירה בחיים – "...הַחַיִים וְהַמָוֶת נַתָתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִים" דברים ל, יט.

88

סיכום

89

על אף ההבדלים בין הבריתות, המסגרת של הארץ נותרת זהה בשתיהן. הן בברית יציאת מצרים, והן בברית ערבות מואב, הארץ הניתנת לבני ישראל הינה ארץ מורשה המשתרעת מן הנהר ועד הנהר. זוהי ארץ אותה יורישו בני ישראל מאת עמי הסביבה, ובה יחיו חיי בעלות מלאים על אדמתם. התורה מכוונת בכל אחד מהחומשים לבעלות מתוקנת וראויה, כיאה לאדם שנברא בצלם.

90

כל אחת מהבריתות הנ"ל פתחה דרכים משלה להתמודדות עם שאלת הבעלות של האדם. בברית יציאת מצרים נבנתה מערכת היחסים שבין האדם לקב"ה כיחסי עבד-אדון. אמנם לאדם ניתנת בעלות, אך עליו לזכור כי אין זו בעלות מוחלטת אלא נגזרת ממקור הזכות – אדון כל הארץ, ומתוך כך לא לענות את החלש ממנו. בברית ערבות מואב התעלתה מערכת יחסים זו ליחסי אב ובן, אשר בה שלטת שפת האהבה והשמחה. מול חיי שפע אלה, על האדם החופשי והמשוחרר להישמר מפני הגאווה והנהנתנות, להכיר במקור השפע ולהעניק מטוב אדמתו לחלש ממנו. בפרק הבא, 'יחסי השש והשבע', נראה כיצד אופיין של הבריתות האלה מתבטא במעגל שש השנים והשנה השביעית.

91

ד. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" – ויקרא ובמדבר

92

מבוא

93

בחלק ב עמדנו על שלושה אפיונים מרכזיים ביחסי ארץ-אדם-אל, כפי שהם מופיעים בחומשי ויקרא ובמדבר:

94

א. מעמד העם על ארצו – גרים ותושבים

95

ב. גבולות הארץ – ארץ כנען

96

ג. יחסי ה' וישראל – "להיות לכם לא-להים"

97

כפי שראינו, אפיונים אלה מצויים בברית המילה. הם מצויים לרוב בחומשי ויקרא ובמדבר, אולם ההופעה העיקרית שלהם היא בסוף חומש ויקרא, בפרשיות השביעית והיובל פרקים כה-כז. נתבונן בהם שם ונעמוד על משמעותם, ובכך נקנה את היסודות לפרק הבא, שיעסוק בניתוח יחסי השש והשבע של האדם החי על האדמה.

98

"כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי": מעמד העם בארצו

99

עראיות עם ישראל בארצו מודגשת פעמים רבות בחומש ויקרא:

100

...וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: ויקרא יח, כו-כח

101

זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל אינה מוחלטת, ובכך אינה שונה מזכותם של שאר העמים לישיבה בארץ. כשם שהארץ הקיאה את עמי כנען, כך תקיא את עם ישראל, אם יטמא אותה. זו אינה ארצו של עם ישראל, כי אם ארץ ה', בה ניתנת לאדם ניתנת רק אחוזה. בדומה לאמירת אברהם "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם" בראשית כג, ד, כך על עם ישראל לחוש בארצו: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי, וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" ויקרא כה, כג-כד. אולם, בשונה מהאבות, להם תחושת הגרות הייתה אל מול יושבי הארץ – "אנכי עמכם", תחושת הגרות בארץ של ויקרא היא אל מול ה': "אתם עמדי".

102

עם ישראל עומד אל מול ה', ותודעת העראיות מלווה את חייו על אדמתו. תודעה זו היא היפוכה של תחושת הבעלות והאדנות, אותה ראינו לעיל: בחומשי שמות ודברים, הארץ היא ארץ מורשה, בה האדם חי כבעלים על אדמתו. בארץ של ויקרא, האדם מקבל רק אחוזה, ללא יכולת ירושה אמיתית.

103

ביטוי מובהק לתודעה זו מצוי בהעברת אדמת הארץ מאדם לאדם בדרך של מכירה:

104

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ... ויקרא כה, יד-טז

105

האדם המוכר את שדהו, אינו מוכר את השדה עצמו, אלא רק את שווי התבואה אותה מצמיח השדה עד לשנת היובל. בהמשך הפרשיה מבואר הטעם: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" שם שם, כג. האדם לעולם אינו מוכר את ארץ אחוזתו, שכן זו אינה ארצו הפרטית. האדם יכול למכור רק את תבואת הארץ, שכן רק היא שייכת לו.

106

בדרך זו, מובא בהמשך הפרק דינו של האדם שנאלץ למכור את עצמו. גם בדין זה , אדם הנמכר לעבד עובד רק עד שנת היובל, ולאחר מכן שב אל משפחתו. התורה מנמקת שכמו הארץ, גם האדם שייך לה', ולכן לא יימכר מכירת עולם: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" שם שם, מב.

107

גם מכירת שדה אחוזה וגם מכירת אדם לעבדות מוגבלות בזמנן עד היובל, בשל היות האדם והשדה שייכים לה'. העמידה לפני ה' מבטלת את הבעלות האישית-הפרטית. עם ה' וארץ ה' גם יחד מבטלים ומערערים את העמידה העצמית של האדם. לאדם אין נחלת ירושה משלו, והוא אינו יכול לשייך לעצמו אדם אחר.

108

תודעה זו מסבירה גם את השימוש בשם 'ארץ כנען', לעומת השימוש בשם 'הארץ' בשמות ובדברים. אדם ישראלי החי בארץ כנען חש שהארץ אינה שייכת לו. הוא אמנם הובא אליה והיא אף ניתנה לו לאחוזת עולם, אך הוא לא יוכל לעולם לחוש בה כבן בית משוחרר החי על אדמתו. הוא נכנע לה', אשר לו הארץ.

109

"וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם": העמידה לפני ה'

110

בדומה לתודעת הבעלות על הארץ בשמות ובדברים, אשר התרחבה אל תודעת הבעלות בחיים כולם, גם כאן ניתן לראות כיצד תודעת האדם ביחס לארצו מתרחבת אל תודעת החיים בכללם. אדם אשר חי על אדמתו כגר וכתושב ומכיר בנוכחות הא-להית הקיימת בארץ, חווה את החיים כולם כחיים כנועים לפני ה'. הביטוי המרכזי החוזר שוב ושוב על פני כל ספרי המדבר הוא – "אֲנִי ה'". מצוות רבות נחתמות בביטוי זה: שמירת שבת וכיבוד הורים, אהבת הרֵע ואיסור רכילות, ערלה וכבוד הזקן. מגוון זה של מצוות המלוות את אורח החיים של האדם, יוצר עמידה יומיומית אל מול הנוכחות הא-להית. ביטוי דומה המופיע מספר פעמים בשני החומשים האלה, נועד אף הוא ליצור תודעה זו – "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" שם כו, יב.

111

הד נוסף ליחס זה של חיים על הארץ ניתן לראות ביחס אל הגר בחומשים אלה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא יט, לג-לד. היחס אל הגר אינו רק יחס מתחשב ומרחם כבשמות ובדברים. בויקרא ובבמדבר הגר הוא גם שווה, כאזרח מכם, כמוך, שכן כולם גרים ותושבים לפני ה'. אם כן, תודעת האדם על אדמתו משתקפת גם באופי החיים בכללם כעמידה לפני ה' וכהכרה בהיות ה' לו לא-להים.

112

"הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ" – שכינת ה' בתוך ישראל

113

על פי ויקרא ובמדבר, על האדם לחיות בהכרה מתמדת ויומיומית בה' כא-להי ישראל, אולם גם הכרה זו היא רק מטרת ביניים לקראת המטרה הסופית – נוכחות ה' בתוך ישראל.

114

חטיבת המצוות הגדולה של ויקרא נפתחת בפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם" ויקרא יט, ב, ומסתיימת במשמעות התקדשות זו:

115

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה': וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’: ויקרא כב, לא-לג

116

עם ישראל, המקדש עצמו במצוות ה', זוכה להתקדשות ה' בתוכו. זוהי החוויה הבסיסית של הולכי המדבר, המבוטאת בויקרא ובבמדבר. אוהל מועד המצוי קרוב, עמוד האש ועמוד הענן המלווים את מסע המחנות, ירידת הלחם מן משמים, הניסים והאותות – כל אלה יוצרים תחושה מתמדת של השראת שכינה בתוך המחנה.

117

שילוח הטמאים מתוך המחנה נובע אף הוא מסיבה זו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" במדבר ה, ב-ג. גם חטאו של קורח נבע מתוך תפיסה זו: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’" במדבר טז, ג.

118

השראת השכינה בתוך ישראל היא שיאה של הברכה בפרשת בחֻקֹתי: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" ויקרא כו, יא-יב

119

גם בפרשיית ערי המקלט ישנו שימוש בביטוי זה:

120

...וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: במדבר לה, לג-לד

121

בכך מרחיבה התורה את משמעותה של נוכחות ה'; אין מדובר אך בנוכחות ה' בקרב בני ישראל אלא גם בארץ ישראל עצמה. עם ישראל נדרש לפתוח עצמו להכרה בנוכחות ה' הכפולה, בתוכו ובתוך הארץ, ולהיזהר מטומאה המרחיקה נוכחות זו. לכך מצטרפת גם תחושת הגרות של החיים בארץ, כפי שראינו בפרשיית היובל. בויקרא ובבמדבר לא נאמרה העליה לרגל. מצוות ההיראות לפני ה' נפקדת מחומשים אלו. זוהי ארץ אשר בתוכה שוכן ה', וממילא אין צורך לעלות אל הקודש בכדי להקביל את פניו, אלא רק להיפתח לשכינה שכבר קיימת ונוכחת בתוך הארץ.

122

סיכום – הפנים הכפולות של חיי הארץ

123

בפרק זה עסקנו בפנים השונות של יחסי אדמה-אדם-אל, כפי שהם באים לידי ביטוי במעשי האבות ובתורת משה. דרך שתי הבריתות בין ה' ואברהם, יצאנו אל הביטויים השונים של הופעת החיים בארץ בחומשים השונים, ועמדנו על ההבדלים שבין שמות ודברים אל מול ויקרא ובמדבר ובמשמעויות של הבדלים אלה.

124

בפרק הבא נעסוק בהשלכות יחסים אלה על האדם החי על אדמתו. אינו דומה אדם הניגש לעבוד את ארצו על פי חומש שמות, לאדם העובד את שדהו על פי חומש ויקרא. כן אינה דומה השמיטה וביטול הבעלות של שמות, לשביתה וחיבור לאדמה ולה' של ויקרא. עיקר ההתבוננות תתבצע דרך יחס התורה למעגלי השש והשבע: שש השנים בהן האדם פעיל ויוצר, אל מול שנת השבע, בה הוא שובת ממלאכה. כאמור, על פי הספרים השונים תיווצר גם משמעות שונה, היוצרת עולם רוחני שונה.