1עונת הקיץ: פירות שביעית2חלומות בהקיץ – פתיחה3עונות השנה חלפו ביעף, ניחוח הפרי הבשל ממלא בששון את לבבות הפוסעים בפרדס לעת ערב. חודשי החורף עברו, ועמם תמה תקופה ארוכה בה נמנע האדם ממגע עם האדמה, מגע העלול לגרור לרכושנות וניצול. האדמה חידשה פניה וגילתה את מקומה העצמי. האדם מצדו, למד להקשיב לקולה של האדמה ולנוכחות הא-להית שבה.4ממקומה החדש הולידה האדמה את 'ילדיה' – פירות השביעית, פירות אשר הבשילו מאליהם; פעולת ענני הגשם, קרני השמש והאדמה החופשית, כל אלה חברו יחד לגידול צמח השדה. באביב, עם הבשלת הפירות, נפגש האדם עם העצים המלבלבים והשדות השופעים ונמנע מקצירה ובצירה כדרך שש השנים. הפקיר האדם את אדמתו, ופתח את שדהו לשתף אחרים בפירות שביתת הארץ.5כעת, בקיץ, נפגש האדם עם הפירות עצמם. מפגש זה טומן בחובו תהיה משמעותית: האם הצליחו חודשי החורף והאביב לטעת באדם תודעה חדשה ביחס לאדמה, תודעה המכירה ומוקירה את האדמה כפי שהיא, או שמא ישוב האדם לתודעת הבעלות של שש השנים?6עונת הקיץ מעוררת אותנו אל אתגר חדש ומרתק – בניית מערכת יחסים עמוקה ונכונה, יצירת מפגש 'פנים בפנים' בין האדם לאדמה. האדם והאדמה עוד נושאים על גופם ונפשם צלקות משש השנים. לעומתם, פירות השביעית זכים וטהורים, חפים ממגע של ניצול ועבדות ומלאים שפע רענן ועסיסי. פירות השביעית יעמדו מעתה במרכז מערכת היחסים, מפאת היותם תוצריה החיים של שנת השבתון, ויהוו אבן הבוחן לחיבור נכון בין אדם לאדמה.7פסוקי התורה8לפני שאנו ניגשים ליחסם של חז"ל לפירות השביעית, נשוב ונעיין בפרשיות התורה השונות ונבחן את יחס התורה למפגש האדם עם הפירות.9שמות10וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ,11וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שמות כג, י-יא12כפי שראינו בעונת החורף, על האדם להפקיע את בעלותו על שדהו בשנת השבע ולהתרחק מעל אדמתו. השמיטה והנטישה שוברות את תודעת הבעלות, שטופחה במהלך שש השנים שקדמו לשביעית. גם בעונת הקיץ, על פי פרשיית שמות, האדם אינו שב לשדהו, וזכותו ליהנות מפירות שנה זו היא כזכותו של עני הבא ללקוט מן השדה המופקר, ולא מצד בעלותו על השדה. התורה מדגישה שאף הנותר בשדה לאחר אכילת העניים אינו ניתן לבעלים אלא לחית השדה, אשר בשנה מן המניין הינה אויב האדם בשדהו.13התהליך אותו עובר החקלאי בעונה זו ממשיך למעשה את תנועת החורף ומדגיש את תיקון הבעלות של האדם. המנעותו מאכילת פירות השביעית מעצימה את ההיעדר הטוטאלי של בעלות האדם על שדהו. לא העני והחיה עומדים לנגד עינינו, כי אם תיקון האדם, בעל השדה.14ויקרא15שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ...16וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה,17לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:18וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ,19תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ויקרא כה, ג-ז20בשונה משמיטת שמות, בה יש רק הרחקה מן השדה, פרשיית ויקרא בונה את שנת השבע בשני שלבים: שביתת הארץ לה'; וחיבור האדם אל הארץ דרך אכילת הפירות. שני השלבים יוצרים תנועה אחת שלמה הכוללת בתוכה ניתוק וחיבור.21בחורף ובאביב, במהלך חודשי השביתה ואיסורי המלאכה, למדנו להקשיב למקומה העצמי של הארץ, לְהֱיוֹת הארץ לה' גם ללא מעשה האדם. כעת, לאחר שנמנעה מן האדם השתלטות על השפע כולו, נפגש הוא עם הפרי עצמו. החיבור המחודש לפרי מעמיק ומפתח את הקשר עם הארץ.22בשונה מהארץ, לה ניתן רק להקשיב ולהימנע מפגיעה בה, הפרי נועד לאכילה. בפרק 'יחסי השש והשבע' ראינו את מקום האדם בשש השנים, בהן הוא זה שמעלה את הפרי אל הקודש והוא המבחין בין הקודש לבין החול. בשנת השבע, לעומת זאת, לא נזכרת המילה 'קודש', ואין הבדלה של הקודש מן החול. פירות שנת השבע הם מעין טבל שלא צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות, היות והקדושה נוכחת בתוך המציאות. האדם חי עם הקודש במשותף דרך אכילת הפרי. האכילה הטהורה מבטאת חיבור ישיר, בלתי אמצעי עם הפרי. מפגש ישיר ופשוט ללא עילוי אל הקודש.23אלא שהאכילה המחודשת אינה של האדם בלבד. הארץ עוברת ממקומה כנתונה תחת האדם למקומה העצמי, הא-להי. כעת שבה הארץ אל יושביה כולם: אדון ועבד, ישראל וגוי, אדם ובהמה – לכולם ניתנת תבואת הארץ לאכלה. שיבה זו מאפשרת חיים הרמוניים בעולם הטבע כולו: דומם-"שבת הארץ", צומח-"כל תבואתה", חי-"ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" ומדבר-"לך ולעבדך ולאמתך וגו'" – כולם מהווים מרחב חיים אחד משותף.24סיכום פסוקי התורה25בפרשיות התורה ראינו שתי פנים שונות ביחס למרחב האכילה של פירות שנת השבע. האכילה בפרשיית שמות אינה עומדת כמרחב עצמאי בעל מטרות מוגדרות, אלא רק כנגזרת והמשך של הרחקת הבעלים משדהו. בויקרא, לעומת זאת, מרחב האכילה מפותח בהרבה. על גבי גילוי עצמיותה של הארץ, מהווה האכילה פתח לחיבור מחודש של האדם ושאר יושבי האדמה עם הארץ ופירותיה. אשר על כן, יהוו פסוקי ויקרא בסיס לעיסוק החז"לי בסוגיית פירות שביעית.26יצירת חז"ל27"יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו": מבוא28ראינו כי אכילת הפרי מבטאת חיבור עומק לאדמה ולהשראה הא-להית שבה. לאור זאת, באים חז"ל ומעצבים את אופי האכילה על השלכותיה השונות, ויוצרים מערכת יחסים משמעותית ועמוקה עם הפירות. כל זאת, תוך התמודדות עם חששות רבים באשר לאופיו של החיבור המחודש עם הפירות, והסכנה מפני חזרה אל התנהגות האדם בשש השנים.29לשם כך, מקדישה המשנה כמחצית ממסכת שביעית: מאיזה שלב מותר לאכול את הפירות ד, ז-ט, דינים של גידולים חריגים ה, א-ה, מכירה והשאלה של כלי עבודה שונים בשביעית ה, ו-ט, גבולות הארץ לעניין פירות שביעית ותרומה כל פרק ו, אילו גידולים נחשבים כגידולי שביעית כל פרק ז, כיצד ניתן להשתמש בפירות ח, א-ב, דיני מכירת הפירות ודמיהם ח, ג-יא, דיני ביעור כל פרק ט. בדברינו לא נוכל להקיף את הנושא כולו, ונתמקד בעיקר בפרקים ד, ז ו-ח פרקים ז-ח מובאים במלואם כנספח בסוף הפרק. לנושא הביעור נקדיש פרק נפרד בעונת הסתיו.30את עיסוקנו בפירות שביעית נחלק לשלושה מרחבים מרכזיים – שדה, בית ועיר – אשר דרכם בנו חז"ל באופן הדרגתי את המפגש אדם-פרי. בכל מרחב מתקיים מפגש שונה, ועולות בו שאלות ייחודיות המעניקות פנים חדשות למערכה כולה. נפתח במבט עלי על שלושת המרחבים:31מרחב השדה: המפגש הראשוני – במרחב השדה אנו מקבלים לראשונה את הזכות לאכול מפירות השדה. בכדי לממש זכות זו, נרד לשדה ונשאל: אילו פירות נכללים בתואר 'פירות שביעית'? ומתי יהא מותר לנו לאכלם?32בהמשך, נראה כיצד מאפשרים חז"ל לאדם להוציא את פירות השדה לבית ולשוק, מבלי לפגוע במפגש העצמי שלו עם הפירות.33מרחב הבית: החיים המשותפים – לאחר המפגש הראשוני בשדה, נבחן כיצד נבנית מערכת יחסים קבועה ויציבה של כבוד והדדיות בין האדם לפרי בתוך ביתו.34המרחב העירוני – היציאה למרחב העירוני מתחלקת לשני תחומים: הפירות בשוק, שם נבחן כיצד ניתן להפיץ את פירות השביעית בשוק העירוני מבלי לפגוע בכבוד הפירות, ונעקוב אחר השינויים הנוצרים בחברה כולה בהשפעתם. על גבי העיסוק במכירת פירות שביעית, נבנה את קומת הקודש, בה נחשוף את מימד העומק של השביעית – 'קדושת פירות שביעית', ונתבונן בעולם הקודש הייחודי הפורץ מתוכם.35חז"ל מובילים אותנו על פני דרך מרתקת ביותר, הנעה בין מגוון של רצונות ומגמות, היוצרים מורכבות זהירה בכל אחד מן המרחבים המדוברים. מתחים שונים ילוו את התהליך: נתינת הפירות לאכילת האדם, למול החשש מפני זלזול והשתלטות מחודשת על הפרי; שיתוף כלל האוכלוסייה בפירות שביעית, למול שמירת כבוד הפרי; ראיית הבהמה כשווה לאדם או כנחותה ונתונה תחתיו, וכדו'. בין מתחים אלו יתוו חז"ל דרך ייחודית המובילה לחיבור האדם עם המציאות כולה: מן השדה, דרך בעלי החיים וכלה בחברה בה הוא חי.36נקודת הראשית במשנת שביעית היא השדות והפרדסים, שעה בה הפירות עודם מחוברים לעץ. נקודת הסיום היא המרחב העירוני, מועד בו מגיעים הפירות לידי בני הכרך הסואן. הדרך המפרידה בין שתי נקודות אלו רצופה מכשולים וסכנות. הקושי בחוויית חיבור אמיתי ופורה קיים כבר בשלב השדה, ונראה כמעט בלתי אפשרי כאשר המפגש עובר אל הבית ומגיע אף אל השוק. תשומת לב מיוחדת נקדיש לנקודות המעבר המורכבות שדה-בית, בית-שוק, בהן הסכנות גדולות פי כמה וכמה. כעת אנו מוכנים לצאת לדרך, לצעוד בדרכים עקלקלות ולחצות גשרים צרים, בחיפוש אחר נתיב המוביל לחיבור נכון עם פירות השביעית.37א. מרחב השדה38"עַד שֶׁתֶּחְפָּץ": איסור אכילת פירות שאינם בשלים39בשער האביב ביררנו כיצד יכול האדם לקטוף פירות מן העץ בשביעית, למרות איסור קצירה ובצירה. כעת נבדוק מתי וכיצד ראויים הפירות עצמם לקטיף ואכילה.40כל תבואתה – מלמד שאין נאכלת אלא תבואה. תורת כוהנים בהר א, א41התבואה היא השלב בו הצמח מבשיל וראוי לאכילה. ממילות הפסוק "כל תבואתה", לומד המדרש כי לפני שלב זה אין לאכול מתבואת הארץ.42דין זה מעורר מספר תהיות: באף מצווה מן המצוות התלויות בארץ לא מצינו איסור אכילה מוקדמת של הפירות. מדוע אם כן יוחד איסור זה לשביעית? מעבר לכך, מדוע טרחו חז"ל לצוות על הצורך בבשלות כדין מעשי, והלוא כולם מעדיפים אכילת פרי בשל!43נראה שחז"ל באים להציל את האדם מעצמו. ההעדפה הטבעית לאפשר לפרי להבשיל כל צרכו, נדחית פעמים רבות, במשך שש השנים, מפני צרכים כלכליים כאלו ואחרים. בכל שנה מתחרים החקלאים ביניהם על שיווק הפרי הראשון, ולו במחיר מכירת פירות שאינם בשלים לחלוטין. בכל שנה ממהר האדם לאסוף ככל יכולתו את התוצרת משדהו ולשווקה, כדי להרוויח את לחמו.44בשנת השבע הבעיה חמורה כפליים. הפסקת העבודה בעונת החורף גורמת להפחתה משמעותית בכמות הפירות. מציאות זו יוצרת ביקוש גדול, המוביל לתחרות קשה בהשגת הפירות. אם אין די בכך, הפקרת השדות בשביעית מעניקה יכולת לכל אדם לאסוף פירות באופן חופשי, ועלולה לגרום להקדמת הקטיף ולחיסול מוקדם של הפירות מן השדה, מחשש שיקדימו האחרים. בדרך זו, המפגש המלא והשלם אליו כיוונה התורה בין האדם לפרי, "כל תבואתה", יהפוך לחלקי וחסר.45לשם כך מחייבים חז"ל את הקוטף להמתין עד לגמר בשלות הפרי. המתנה זו מעידה על כבוד עמוק לתהליך הארוך אותו עוברים האדמה, העץ והפרי. בדומה לעונת החורף, בה למד האדם לפנות מקום בלבו ולהקשיב לאדמה כפי שהיא, כך גם בשלב זה נדרש האדם לפנות מקום בלבו ולהקשיב לפרי האדמה ולתהליך הבשלתו. לכל עץ ולכל פרי קצב משלהם בהתפתחות ובהבשלה, המאפשר להם להפיק מעצמם את המיטב הגלום בהם. אכילת פרי בשל, כפגישה עם יצירת אמנות שהאומן הבשילה כראוי, היא מפגש אמיתי, מדויק ועמוק בהרבה ממפגש עם יצירות בוסר.46התנאי הראשון לחיבור נכון הוא הזמן המתאים. בזכות המתנה זו, מתעשרת האכילה ברבדים שונים של טעם ועסיס, ומהווה נקודת פתיחה אידיאלית לחיבור בין האדם לאדמתו.47"בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה": הפגישה בשדה וההכנסה לבית48המדרש ממשיך ומצטט משנה המפרטת עקרון זה. נביא כאן את דברי המשנה כפי שהובאו במסכתנו:49מאימתי אוכלין פרות האילן בשביעית?50הפגים =תאנים, משיזריחו =יאדימו, אוכל בהם פתו בשדה, בחלו =הבשילו, כונס לתוך ביתו.51וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע, חייב במעשרות.52הבוסר =ענבים, משהביא מים התמלא נוזלים, אוכל בו פתו בשדה, הבאיש =נעשה העינב שקוף, כונס לתוך ביתו.53וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע, חייב במעשרות.54זיתים, משיכניסו =אגרו שמן רביעית לסאה, פוצע =את הקליפה ואוכל בשדה, הכניסו חצי לג, כותש וסך בשדה, הכניסו שליש =מכמות השמן הצפויה, כותש בשדה וכונס לתוך ביתו.55וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע, חייבים במעשרות,56ושאר כל פרות האילן, כעונתן למעשרות, כך עונתן לשביעית. שביעית ד, ז-ט57בשונה מההבחנה הפשוטה בין בשלות לבוסר, הנכונה ביחס לכלל פירות האילן, בתאנים, ענבים וזיתים יוצרים חז"ל תהליך בן מספר שלבים: בתחילה, הפירות פגים קטנים ואינם ראויים לאכילה, ולכן בשלב זה האכילה בשדה נאסרת לחלוטין. לאחר מכן הפרי מתחיל להבשיל, ואז מותר לאדם היורד לשדה לאוכלו אכילת עראי ראשונית – 'אוכל בו פתו בשדה' – למרות היותו בוסר. רק כאשר הפרי יגיע לבשלותו הראויה, אזי האדם 'כונס לתוך ביתו'.58חלוקה זו בין הבית לשדה מעלה מספר תמיהות:59אם חשובה ההבאה בעיתוי הנכון אל הבית, מדוע הותרה האכילה המוקדמת בשדה? מעבר לכך, מהיכן נולדה ההבחנה הייחודית בין הבית לשדה לגבי זמני האיסוף, הבחנה שאינה קיימת במעשרות?60בירושלמי מנומק הפער בין השדה לבית מהפסוק ממנו למדנו את חובת ההמתנה:61ולבהמתך ולחיה אשר בארץ תהיה כל תבואתה לאכול – ר' חייא בר אבא אמר: שתי תבואות אחת מן הבית ואחת מן השדה, וכתיב "מן השדה תאכלו את תבואתה". ירושלמי שביעית, פרק ד הלכה ו62הבהמה והחיה משקפות שתי אכילות שונות – אכילה ביתית ואכילת שדה: הבהמה אוכלת בבית, ואילו החיה אוכלת מן השדה. כסיוע להבחנה זו הובא הפסוק מהיובל, המתאר את האכילה מהשדה כאכילת תבואה בראשוניותה.63השדה הוא מרחב החיה, מרחב טבעי ולא מתורבת. החיה אינה אנינת טעם ואינה מחכה להבשלה מלאה של הפרי. אמנם מפסידה היא את טעמו המלא, אבל יחד עם זאת היא נהנית מאכילה ראשונית ופשוטה של פירות השדה. האדם היורד לשדה בשלב זה דומה לחיה, ורשאי הוא כמותה להושיט את ידו וליהנות מהמפגש הראשוני והבלתי אמצעי עם הפרי.64הבהמה לעומת זאת, מבטאת את המרחב האנושי, את הבית. אכילה במרחב זה אמנם מרוחקת מהטבע, אך היא מפותחת יותר מאכילתה של חית השדה, מתורבתת יותר, ויש בה כדי למצות מפרי הטבע את מלוא איכותו ואת האפשרויות הגלומות בו. על כן, האכילה המוקדמת שהייתה מתאימה ונכונה לדרך החיים של החיה שבשדה, אינה ראויה לאכילה האנושית המפותחת. רק לכשיגיע היבול לבשלות של נעורים מלאים, יהיה זה העיתוי הנכון להוציאו מהשדה ולהכניסו אל תוך הבית.65פער זה בין השדה לבין הבית ימשיך וילווה אותנו בהמשך הדרך. מחד גיסא, קיים יתרון הפשטות והראשוניות של המפגש שבשדה. מאידך גיסא, זהו מפגש בוסרי וחלקי, ורק במרחב הבית יוכל המפגש להגיע למיצויו האמיתי ולבשלותו המלאה.66"אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'": מאכל אדם ומאכל בהמה67מפרק ד נעבור לפרק ז, העוסק אף הוא בפירות שבשדה. פרק זה הוא מעין 'מגדיר צמחים הלכתי' לדיני השביעית, והשאלה המרכזית בה הוא עוסק היא – על אילו גידולים יחולו דיני השביעית?68הפרק נפתח ב'כלל גדול', המפרט את הפירות המוגדרים כפירות שביעית.69כלל גדול אמרו בשביעית:70כל שהוא מאכל אדם, ומאכל בהמה, וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ71יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. משנת שביעית ז, א72בדומה לפרק ז, פרק ח אף הוא פותח במילים "כלל גדול אמרו בשביעית". בכך נראה כי בכוונת המשנה לעמת בין שני פרקים אלה. רושם זה מתחזק כאשר בוחנים את היחס לבהמה כפי שהוא עולה מפתיחתו של כל אחד משני הפרקים. בפרק ז, מאכל אדם ומאכל בהמה מוזכרים על אותו רצף כמאכלים אשר יש להם שביעית, ואילו בפרק ח המשנה יוצרת ניגוד בין האדם לבין הבהמה: "כל המיוחד למאכל אדם – אין עושין ממנו מלוגמא =תחבושת לאדם ואין צריך לומר לבהמה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם – עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה". מאכל שהוא מיוחד לאדם, אין לעשות ממנו תחבושות כלל. לעומת זאת מאכל שאינו מיוחד לאדם, דהיינו מאכל בהמה, ניתן לעשות ממנו תחבושות לאדם אבל לא לבהמה.73אם כן, בעוד פרק ז פותח במשותף לאדם ולבהמה, פרק ח פותח דווקא בשונה ובייחודי לאדם ובעליונות האדם על הבהמה. יסוד לחלוקה זו מצוי כבר בתורה כאפשרויות קריאה שונות בפסוקים. מחד גיסא, מוצגת הבהמה כשווה לאדם וכהמשך למעגל התפשטותו "לך... ולחיה אשר בארצך". מאידך גיסא, לבהמה ולחיה הוקצה פסוק נפרד.74כמוזכר לעיל, פרק ז עוסק במפגש עם הפרי במרחב השדה, ואילו פרק ח עוסק במפגש הביתי עם הפירות. בדומה לאכילת החיה, בה עסקנו קודם לכן, כך גם כאן: המפגש בשדה הוא מפגש פשוט, ראשוני וטבעי, ועל כן אין כל הפרדה בין אדם לבהמה, שכן שניהם נהנים בשווה מתבואת הארץ. מרחב הבית, לעומת זאת, מבטא את זירת הפיתוח האנושי. זה המרחב בו האדם יוצר ובו ניכרים איכותו ועליונותו על פני הבהמה. אם במרחב השדה ניתן לאכול פירות וירקות בלבד, הרי שאת המוצרים המעולים – לחם, יין, שמן, דבש וכו' – לא ניתן לאכול ישירות מן השדה, אלא רק בכוח פיתוח אנושי יצירתי. בבית, החלוקה בין מרחבי המחיה השונים של האדם והבהמה הינה מובהקת: האדם גר בתוך הבית, והבהמה בדיר או ברפת. האדם אוכל מזון מעולה – אופה, מבשל, מפיק את המיטב ממאכליו, ולעומתו הבהמה אוכלת כדרך אכילתה בשדה, ללא עיבוד ופיתוח. לכן, במרחב זה ניתנת עדיפות לאדם על פני הבהמה: מאכל אשר ראוי לאכילת האדם, אסור שיינתן לבהמה. מאכל המיוחד לאדם, הוא מאכל שטמון בו פוטנציאל להתפתחות יצירתית בידי האדם. שימוש במאכל כזה לטובת הבהמה יהווה החמצה של יכולת פיתוח זו. על כן דייקו חכמינו וקבעו, כי כל אחד אוכל את הראוי לו:75ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה – הראוי לאדם לאדם,76והראוי לבהמה לבהמה. תורת כוהנים בהר א, ז77גם בתוספתא ניתן לראות חלוקה כזו בין המרחבים:78פירות שביעית, אין מאכילין אותן לבהמה, ולחיה ולעופות.79אם הלכה בהמה מאיליה לתחת תאינה ואוכלת בתאנים, לתחת חרוב ואוכלת בחרובין –80אין מחייבין אותו להחזירה, משם שנאמר: "בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". תוספתא שביעית ה, כ81באופן עקרוני, את פירות השביעית אין לתת לבהמה. אולם, במרחב השדה אין האדם רשאי להגביל את הבהמה באכילתה הטבעית, אפילו אם אכלה פירות הראויים לאדם.82אם כן, בעוסקה במפגש האדם עם הפרי בשדה, מתייחסת המשנה באופן שווה למאכל אדם ולמאכל בהמה. לעומת זאת, בעוסקה במפגש האדם עם הפרי במרחב הביתי, מבדילה המשנה את האדם מן הבהמה.83"שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל": מין הצובעים84בנוסף על מאכל אדם ומאכל בהמה, נמנה גם מין הצובעים על פירות שביעית. באופן פשוט, התורה מגדירה פירות שביעית ככאלו הניתנים לאכילה "לאכלה", "לאכול", והצבע נכלל בדיני שביעית כמין עצמאי. לכאורה הצבע אינו שייך למערכת השביעית כלל! בהוספת הצבע אל מרחבי השביעית מרחיבים חז"ל את עולם השביעית ואת החיבור לארץ ולפירותיה מעבר לאכילה בלבד. נראה כי בהרחבה זו רצו חז"ל להחדיר את רוח השביעית אל מפגשים נוספים שהאדם יוצר עם גידולי האדמה. מעתה, למפגש האדם עם פרי הארץ על שימושיו השונים – אכילה או צבע, תחדור רוח השביעית ותעצב אותו מחדש, כך שיהיה זה מפגש פשוט ובלתי אמצעי, מפגש של נתינת מקום, הקשבה וכבוד למתת הטבע.85מין הצובעים אמנם קיבל מעמד בתוצרי השביעית, אולם במרחב הבית עוד נראה כי מעמדו אינו זהה לחלוטין למעמד מיני האכילה, המהווים את מרכז השביעית.86"בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי": המפגש העצמי עם הפרי87הכנסת הצבע למעגל השביעית פתחה אפשרויות מפגש נוספות עם מתת הטבע מעבר לתחום האכילה. השלב הבא אליו מכוונים חז"ל הוא אופי החיבור אל הארץ, התובע מהאדם מגע עדין ובלתי אמצעי עם הפירות.88המשנה פותחת את יחסה לנושא בדיון אודות צַּבָּע, המבקש לאסוף צמחי צבע של שביעית עבור הפקת חומרי גלם לעבודתו. דין זה פותח צוהר לדיון הכללי אודות החיבור הנכון לפירות שביעית:89הצַּבָּע צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר, שאין עושים סחורה בפירות שביעית! ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים. משנת שביעית ז, ג90הצַּבָּע הוא בעל מלאכה, אשר חלק מחומרי הגלם לעבודתו הם צמחים ש"יש להם שביעית". הוא אינו מוכר את הצבע אלא משתמש בו. ישנן שתי אפשרויות לשימוש בצבע: האחת היא שימוש בצבע עבור עצמו, והאחרת היא שהצַּבָּע ישתמש בצמחים אלה בעבודתו וירוויח באמצעותם כסף.91בנקודה זו, כאשר הופעתו של הצבּע בשדה הינה לשם ניצול הפרי לצורך כלכלי מובהק, עוצרים בעדו חז"ל. ברגישותם, מעצבים חז"ל את החיבור הראשוני במרחב השדה כחיבור פשוט ובלתי אמצעי, של אכילה מתוך כבוד והערכה, ובאופן חד-משמעי מורים: אין עושים סחורה בפירות שביעית!92הצבּע יכול לצבוע לעצמו; כך תתממש הקריאה המורחבת של חז"ל בפסוק "לכם לאכלה". אולם אסור לו לצבוע בשכר, מכיוון שאין עושים סחורה בפירות שביעית. המסחר בפירות שביעית פוגע בפרי עצמו, וגם במפגש הפשוט בינו לבין האדם ההופך אותו למוצר כלכלי, לכסף המתגלגל מיד ליד בשוק ומגיע לכל הממעיט והמרבה במחיר.93דרך הצבּע ראינו כי איסור המסחר הוא איסור גורף ביחס לכל פירות שביעית. הדין הבא במשנה פותח פתח דרכו ניתן בכל זאת לאפשר מעבר מן השדה החוצה, מבלי לפגוע במפגש הישיר עם הפרי בשדה:94ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו.95לקח לעצמו והותיר - מותר למכרן. שם, שם96חז"ל מורים כי לאדם אסור למכור בשוק ירקות אשר ליקט בעצמו, אולם בנו רשאי למכרם. דרך נוספת למכירה פתוחה בפניו במקרה שלקח מן השדה לעצמו, ולאחר שימושו האישי נותרו לו פירות; אף במקרה זה יהיה רשאי למכרם. בשני מקרים אלו יוצרת המשנה הפרדה בין שלב המפגש עם הפרי בשדה, לבין מכירתו: הפרדה באדם הוא-בנו או הפרדה בייעוד המקורי של הקטיף לעצמו-הותיר.97קטיף הפרי מן העץ מהווה נקודה בעייתית וקשה ביחסי אדם-אדמה. בשל כך, אדם הניגש לשדה אינו רשאי לגשת אליו מעמדת המוכר בשוק, הרואה בקטיף זה אמצעי בלבד לרווח כספי. רק בנו, אשר לא קטע במו ידיו את החיבור בין הפרי לאדמה, או הקוטף עצמו בדיעבד, יכולים לבצע את המכירה. אין כאן הערמה על איסור הסחורה, אלא הפרדה אמיתית בין שלב העמידה מול הפרי בשדה, לבין שלב מכירתו בשוק.98באופן זה מתווים חז"ל דרך עדינה ורגישה, בה ניתן להעביר את הפירות אל המרחב האנושי כולו, תוך פגיעה מינימאלית בפירות עצמם. בהמשך דרכנו מרחב השוק נראה כיצד, על פי חז"ל, יש לבצע את המכירה עצמה, כך שגם בשלב המכירה הפגיעה תהיה מינימאלית, הן בפירות והן בחברה כולה.99"לְכַה דוֹדִי נֵצֵא הַשָֹּדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים": סיכום מרחב השדה100מרחב השדה כבר מאחורינו, אך בטרם נמשיך בדרכנו נביט רגע לאחור על הנתיב בו פסענו:101בתחילת דרכנו המתנו להבשלת הפירות על העצים, מתוך כבוד לתהליך אותו עובר הצומח, ומתוך רצון לחיבור האדם עם הפרי בעיתוי הנכון, בו הפרי באמת ראוי להיקטף. בהבשיל הפרי, עברנו לברר מה נכלל תחת השם 'פירות שביעית': אכילת האדם והבהמה כילדים שותפים לאמא-אדמה, הנהנים מטוּבהּ במידה שווה; וצירוף עולם הצבע למעגל 'פירות שביעית', כביטוי נוסף של אכילת הפרי. בהמשך עמדנו על אופי המפגש, המכוון לשימושו העצמי של האדם ולא למטרות רווח נלוות, ופתחנו פתח להוצאת הפירות משימושו האישי של האדם אל החברה כולה.102"אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'... וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ...". בנקודה זו ניעצר לרגע או שניים, נקטוף פרי בשל ועסיסי, נביט ביצירת הטבע הנפלאה בגווניה ובצורתה, נתבשם מניחוח הבשלוּת והמלאוּת ונברך על הטוב לו זכינו. החוויה הופכת מוחשית יותר ועוברת למישור הטעם, לשד הפרי הנספג בגופנו, אך הפעם החיבור נובע ממקום אחר. זהו חיבור של אהבה והערכה, כבוד ושמחה, פשטות וטהרה. הנה אנו יושבים בנחת בצל האילנות ונהנים מן הרוח הנושבת בינות לעלים. אם שפר עלינו גורלנו, נצא אל הפרדס, ואם לא איתרע מזלנו לגור בחיק הטבע, נמתין עד אשר יגיעו פירות השביעית אל הבית והשוק. בכך אנו נקראים להמשך המסע בדרך ההתפשטות של פירות השביעית בארץ.103ב. מרחב הבית104"הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ": מבוא105לאחר הפגישה-חצי פגישה בשדה, בה בעיקר נזהרנו שלא לפגוע, אנו מגיעים לשלב המרכזי בחיבור עם פירות השדה. לאחר כל ההרחקות, כל ההגבלות, הולך וקרב סוף-סוף הרגע לו חיכינו כל השנה, רגע סגירת המעגל במפגש האדם עם האדמה – החיבור עם הפרי עצמו. האדם והפרי שבים אל 'גן העדן', אל מפגש מוחשי בין השניים, בו האסיף התועלתני של שש השנים מתעלה לחיבור של אכילה. ברגע זה אנו תוהים, מה יהיה טיב הקשר ביניהם? אלו תכנים יכיל המפגש המחודש? האם הוא ישיב אותם אל הניצול והבעלות, אל ה'אש אוכלתן' של שש השנים, או שתפרח כאן ברית חדשה של כבוד והערכה, של 'שכינה ביניהם', כראוי לשנת השבע?106"חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ": חיבור שלילי אל פירות שביעית107במרחב השדה עסקנו בהבדלים שבין פתיחת פרק ז לפתיחת פרק ח, ביחס למאכל אדם ומאכל בהמה. ראינו כי בפרק ח מדגישה המשנה את עליונות מאכל האדם על פני מאכל הבהמה. עליונות מאכל האדם מתבטא באיסור לעשות ממנו מלוגמא, בעוד שממאכל בהמה מותר.108מדרש ההלכה שלהלן מרחיב ומפרט השימושים האסורים בפירות שביעית:109"לאכול" – ולא לעשות ממנה זלחין =זילוף מים ריחניים הנעשים מפירות שביעית ברחבי החדר לעשית ריח טוב,110ולא לעשות ממנה מלוגמא =תחבושת,111ולא לעשות ממנה איספלנית =תרופה,112ולא לעשות ממנה אפיקטפיזים =דבר הגורם להקאה. תורת כוהנים שם, יב113אין די בייעוד הפירות לאדם ולא לבהמה, אלא דרוש שיהיה זה חיבור מכובד וראוי. המשותף להגבלות ב'תורת כוהנים' הוא, שהשימוש בפירות יוצר חיבור בזוי של האדם עם הפרי, לקיחת הפירות למקומות המלוכלכים ולחולאים שבמציאות. זהו הצד האפל של היחסים הביתיים; חיבור פסול אל פירות השביעית אותו מנסים חז"ל למנוע.114פירות השביעית נלקחו מן השדה אל הבית, בכדי להתעלות יחד עם האדם לרמת חיים משמעותית יותר. שימוש בהם לרפואה ולניקיון, מחזיר אותם ואת האדם חזרה לשש השנים. בשש השנים האדם, האדמה והצומח, נזקקים לתרופות וחיזוקים על מנת לתפקד כראוי בתרבות שלנו: ויטמינים וזריקות, דשנים וריסוסים. פירות שביעית, המתיימרים להיות חפים מחולאי שש השנים, מבטאים יותר מכל את התום והפשטות של שנת השבע, אשר אינה נזקקת ואינה מיועדת לתרופות ולתיקונים. פירות שביעית מחזירים אותנו למציאות שלימה ומתוקנת, לטבע בטהרתו הרוחנית והחומרית, ללא מחלות או קלקולים.115שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ!116... והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי, "לאכלה ולא למלוגמא, ולא לרפואה, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין".117רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל, "שנת שבתון יהיה לארץ - שבת לה'". הראי"ה קוק, הקדמה לשבת הארץ, עמוד ח118"מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם": כל המיוחד למאכל אדם119פרק ח פותח, כאמור, בעליונותו של מאכל המיוחד לאדם על פני זה שמיוחד לבהמה. המשך המשנה חושף רובד נוסף ביתרון האדם:120וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה –121חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה – נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה,122חשב עליו לעצים – הרי הוא כעצים , כגון הסיאה והאזוב והקורנית. משנת שביעית ח, א123סיאה, אזוב וקורנית, הם צמחים שבדרך כלל אינם מיוחדים למאכל אדם או בהמה. אולם, בכוחו של האדם לקבוע את מידת שייכותם או אי-שייכותם של צמחים אלה למרחב השביעית. אם יחשוב אותם למאכל אדם ובהמה הרי הם כמאכל אדם ובהמה, ואם יחשוב אותם לסתם עצים – הרי הם כעצים. מעבר לייחודיותו של מאכל האדם במרחב הבית, במרחב זה נחשף גם יתרונו של האדם עצמו. במרחב השדה לא היה כל הבדל בין מאכל האדם לבין מאכל הבהמה, וממילא גם לא בין האדם עצמו לבין הבהמה, שכן שניהם אוכלים בשווה מתבואת הארץ. במרחב הבית, בו נחשפה ההפרדה בין מאכל האדם למאכל הבהמה, נחשף גם יתרונו של האדם בכוח חשיבתו והבחנתו.124"וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו": הרחבת מעגל האכילה בעולם חז"ל125בשלב השדה נוכחנו כי חז"ל הגדירו גם את מין הצבע כאחד מגידולי ארץ ש"יש להם שביעית ולדמיהן שביעית". הרחבה בכיוון אחר אנו מוצאים גם בפרק ח:126שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה –127לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך.128לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני.129קל מהם שביעית, שנתנה להדלקת הנר. שביעית ח, ב130לאור הרחבת מיני הצבעים בפרק הקודם, מעוררת משנה זו מספר תמיהות: להיכן נעלמו הצבעים שהיו כה משמעותיים בפרק הקודם? האם שביעית לא ניתנה לאכילה, שתייה וצביעה? וכן להיפך: מדוע לא נזכרו בפרק הקודם שתייה, סיכה והדלקת הנר המוזכרים כאן? מדוע לא מצינו משפט כגון: "כל שהוא מאכל אדם... וממין הצובעים, וממיני הסיכות וממיני הדלקות – יש לו שביעית ולדמיו שביעית"?131ראינו כי הצביעה אמנם אינה מאכל, אך היא מבטאת הרחבה למיני פירות הארץ שהאדם בא עימם במגע. על כן החליטו חז"ל להכניסה לתוך מעגל השביעית הרחב, כשקולה לאכילת האדם.132פרק זה פותח במאכל האדם, בקיום האנושי בבית. אשר על כן, הנושא המרכזי הוא התפתחות מושג האכילה עצמו. לאור זאת, השתייה, הסיכה וכן הדלקת הנר, לא מורחבים מצד היותם חלק מפירות הארץ אשר יש להם שביעית, אלא מצד היותם סוגים שונים של אכילה.133ביחס לסיכה אנחנו מוצאים:134מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו". משנת שבת, ט, ד135וכן ביחס להדלקת הנר אנחנו מוצאים:136אך אשר יאכל לכל נפש – לרבות הדלקת הנר. פסיקתא זוטרתא שמות יב, ד"ה וביום הראשון137אם כן, מושג האכילה עליו דיברה התורה, מורחב אצל חז"ל גם לאכילות והנאות חושיות מסוג שונה: אכילת הגוף בסיכה, ואכילת העיניים בנר.138לאור הבחנה זו, מובהרות תמיהותינו:139צבעים המופקים מפירות הארץ הרחיבו את מעגל השביעית במרחב השדה, היות שגם הם חלק ממתנת הארץ שניתנה לכל. אך מכיוון שאין הם נחשבים מאכל, לא הובאו מיני הצבעים בפרק ח העוסק בעליונות האכילה האנושית וביחסיה הפנימיים.140מהבחנה זו מובן גם מדוע רק בפרק ח הורחבו השתייה, הסיכה והדלקת הנר. מצד מעגל השביעית הגדול, הם אינם עומדים לעצמם, שהרי אין פירות המיוחדים אך ורק לשתייה, לסיכה או להדלקת הנר. כוחם של אלה נובע רק מצד היותם נכללים באכילה.141לאור זאת, נבחן את מחלוקת ר' יוסי וחכמים המובאת בתוספתא:142פירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח. ר' יוסה אומר: לוקחין בהן מים ומלח,143פירות שביעית, אין נותנין אותן לא לתוך המשרה ולא לתוך הכבוסה. ר' יוסה אומר: נותנין אותן לתוך הכבוסה. תוספתא שביעית ו, כה144שורש מחלוקת כפולה זו בין חכמים לר' יוסי, נעוץ בשאלה עד כמה רחב מושג האכילה עליו דיברנו. לדעת חכמים שימוש בפירות שביעית לצורך לקיחת מים ומלח או נתינה מהם לתוך המשרה והכביסה, אינם שימושים מכובדים דיים, ועל כן אינם ראויים להיכלל בתוך מושגי האכילה. ר' יוסי, לעומת זאת, רואה בלקיחת מלח ומים ובנתינה למשרה וכביסה, הרחבה ראויה ונכונה למושגי האכילה של השנה השביעית, היות וניתן לראות בהם דרך מסוימת של אכילת הנפש.145"וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ": סיכום מרחב הבית146לאחר השיטוט במרחב השדה נכנסנו פנימה, אל תוך הבית. במרחב זה גילינו שפע רב של רבדים עמוקים הטמון בפירות השביעית שבמרחב הביתי. גילויים אלה נחשפים על ידי האדם היוצר ומעשירים את עולם האכילה של המרחב האנושי. עושר זה בא לידי ביטוי לא רק באכילה פיזית המהנה את חוש הטעם, אלא במגוון של חוויות המופקות מן הפירות, ומתאימות למהות השביעית: חוש הראייה במאור וחוש המישוש בסיכה. באלה יוצר האדם יחס נכון ושלם אל הפרי, ובכך מתקיים חיבור שלם של "לאכלה".147שדרוג זה מלמד כי נתינה לבהמה מפירות הראויים לאדם תתפרש כהפסדם, שכן רוח האדם היא העולה אל על ומרוממת עמה את כל אשר חובר אליה. עליונות האדם היא גם זו שאוסרת כל שימוש נחות ומבזה בפירות השביעית. האיסור לבזות את הפירות מותח קו ברור בין ההנאה והחיבור המתוקן אל הפירות דרך חושי האדם, ובין השחתתה של מתנת הארץ על ידי שימושים לא ראויים, כשטיפת רצפה ומיני תרופות.148ויתרנו על המפגש הפשוט בשדה לטובת המפגש העמוק בבית. הנה אנו מרגישים בבית, בטוחים ביכולותינו, מכירים בחולשותינו ונזהרים מהן, יוצרים את החיבור אל הפרי ומפתחים אותו עד לדרגתו העליונה. חכמים יצרו מהלך חיים של חיבור עמוק ומכובד עם פירות השביעית, תוך זהירות משימושים נמוכים ולא מכובדים; מהלך חיים בו האדם נדרש לחיות בביתו בפשטות ובכבוד כלפי הצומח, מבלי לוותר על הנאות החיים המופקות ממנו. מרחב הבית מבטא, יותר מכל, את היחסים העדינים הדרושים למערכת זו. אם יישמרו יחסים אלה, יהוו הם בסיס מוצק לשיבה אל הוויית חיים שלמה וטהורה. מערכת יחסים נכונה בתוך הבית, מכינה אותנו ליציאה החוצה, אל החברה העירונית כולה, עם תקווה להארה רחבה יותר של פירות השביעית בארץ.149"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה": המעבר אל מרחב העירוני150לפני שנפתח את עיוננו ביחס אל פירות השביעית במרחב העירוני, נעיין בקצרה ביסודותיה הקדומים של העיר עצמה.151הניכור ביחסו של אדם הראשון אל הבורא ואל עצמו, בעקבות אכילתו מ'עץ הדעת', הוליד ניכור וניתוק גם בינו ובין האדמה והטבע: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ". תהליך הניכור נמשך והעמיק אצל בנו קין, איש האדמה, כאשר הקנאה הובילה אותו להריגת הבל אחיו. שאלת ה"אַיֶּכָּה?" שהופנתה אל אדם הראשון, הפכה ל"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" אצל קין. במעשה הרצח, האדם התנתק לא רק מעצמו, אלא גם מהסובב אותו. בשל כך הוא נידון לנדודים מתמשכים, ארור מן האדם ומן האדמה גם יחד:152וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:153כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ154נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: בראשית ד, יא-יב155קין נענש. ארור הוא מן האדמה, ועליו לצאת לגלוּת. מעתה יהיה תלוש ומנוכר מאדם ואדמה, נסתר ומרוחק מא-להים:156וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא:157הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר158וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי...159וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ: שם, יג-יז160בעקבות הנידוי מהאדם ומהארץ בונה קין את העיר הראשונה, בה יוכל להמשיך להתקיים בבדידות אותה הביא על עצמו, מוגן מפני סכנת המוות המרחפת מעל ראשו.161העיר היא ביסודה מקום המסמל את התרחקותו של האדם מן הטבע – אדמה, אדם והבורא ומנציח את תלישותו של האדם מן האדם, את ניכורו מן הסובב ואת הסתתרותו מא-להים. בעוברנו למרחב זה, מרחיבים אנו את מוקדי ההתמודדות. אם בשדה ובבית פעלנו לתיקון חטאו של האדם הראשון בגן עדן על ידי תיקון יחסי אדם-אדמה, הרי שבמובן מסוים תיקוני מרחב השוק פועלים במישור עמוק יותר: תיקון חטאו של קין, יחסי אדם-אדם.162בחלק זה נראה כיצד, באמצעות פירות שביעית, הופכים חז"ל דווקא את העיר, אשר יסודה בחטא הריחוק של אדם מאחיו ומן האדמה, למקום של חיבור עמוק ומחודש ביניהם. בהמשך נראה עוד, כי דווקא העיר היא זו שפותחת ומאפשרת את חשיפת מימד הקודש הגנוז של השביעית כולה.163ג. המרחב העירוני: שוק פירות שביעית164"אָקוּמָה נָא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בָּשְוָקִים וּבָרְחֹבוֹת": מבוא165בני האדם ופירות השביעית עברו יחד מסע ארוך. למן הפגישה הראשונה בשדה ועד כניסתם הביתה, התאפיינו היחסים ביניהם בכבוד וביחסים הרמוניים. בין החקלאי לפרי נבנה קשר קסום ונפלא, כ"גן עדן מקדם". אולם חז"ל, כאמור, אינם מסתפקים בכך. בשׂורת השביעית חזקה ורחבה מכדי להסתגר בתחומיו של הציבור החקלאי. הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" נאמר לכולם; כולם זכאים ליהנות ולקחת חלק ב'שבת הארץ'. בפרק האביב עסקנו בפתיחת שערי השדה ובאיסור ההשתלטות של בעל השדה על התבואה. גם במרחב השדה נגענו באיסור סחורה, שתכליתו למנוע השתלטות של בעל השדה על כל התבואה כולה. כעת, ממשיכים חז"ל מגמה זו, כאשר בעדינות ובזהירות הם מרחיבים את מעגל האוכלים אל עבר החברה העירונית, לה אין נגישות לשדות ולפירות.166ברם, הכניסה אל המרחב העירוני מלווה בחששות כבדים. עצם החיבור אל הטבע יוצר הבדל משמעותי בין אנשי הכפר לתושבי העיר. החברה הכפרית מחוברת אל הטבע, אנשיה עובדים בשדה ונפגשים עם הפרי באופן בלתי אמצעי. בחברה העירונית, לעומת זאת, השפה שונה לחלוטין. הכלכלה החופשית וערך הכסף הם אלה שמכתיבים את המציאות. זהו 'ג'ונגל אנושי' בו 'החזק שורד' וגורף את הונו על חשבון שאר בני האדם, ופוגע בוודאי גם בפירות השביעית. מנקודת מבטם של המוכר והקונה, פירות השביעית הינם תוצר אנונימי ותו לא; כפונקצית מסחר, אין הפירות שונים מכל מוצר אחר – בגד, כלי עבודה וכיו"ב.167הבדל זה מתעצם בשנת השבע. בעוד החקלאי עובר את כל התהליך הארוך והמשמעותי עם האדמה ופירותיה בשנה זו, הרי אנשי העיר אינם חווים את תהליכי החורף נסירה והאביב של השביעית. הצטרפות מאוחרת לתהליך כה מורכב, על בסיס פערי שפה עמוקים בין העיר והטבע, דורשת מחז"ל התמודדות לא פשוטה. כיצד ינחילו רבותינו נתינת מקום ראוי ומכובד למתנת הטבע?168בשאונו של בְּלִיל הקולות העירוני, המבקש כסף מהיר וקל, נחשוש ביותר מאיבוד קולו של פרי החופש. הפרי מוכנס לארגז, מובל במשאית, מוערם על הדוכן; בהמולת המסחר ובקצבו של הכסף, מועם זוהרו של הפרי; ומה נותר ממנו לבד מאמצעי לעשיית הון. קולם של פירות השביעית הקורא לאדם להתחבר לאדמה ולטבע, בפשטות ובכבוד, בסבלנות ובהערכה, הולך ונגוז בתוך המהומה הגדולה.169ההתמודדות עם בעיות אלו פותחת אותנו לבעיה נוספת של המרחב העירוני: היחסים שבין אדם לאדם. הפוטנציאל הרחב להיעכרות היחסים בין אנשי העיר בשש השנים, אינו מסתכם רק ביחס הנצלני כלפי הטבע; הוא כולל גם את היחסים שבין אדם לרעהו. התחרות הקשה, הדחף ההישגי ויצר ההצלחה גורמים לָרוֹב לרמיסת העומדים בדרך אל יעדים אלו. מעקבנו אחר הופעת הפירות בעיר יופנה, אפוא, גם ליחסי אדם-אדם, כחלק מיחסי אדם-טבע.170ציור זה צובע את המרחב העירוני בצבעים קודרים למדי; אך במבט עמוק נראה כי דווקא נוקשותו ומורכבותו של המרחב העירוני מעידות על הפוטנציאל הגלום בו. השפה האנושית, העלולה לדרדר את האדם לתהומות עמוקים, מסוגלת אף לנשא את חייו לערכים עליונים, ערכים הבאים לידי ביטוי, בין היתר, במערכת יחסים הומאנית כלפי בני האדם, אשר אינה אפשרית בכפר: בתי החולים, המעונות למוגבלים ומפגרים, בתי האבות ובתי התמחוי. תיקון 'פנים בפנים' ברובד האדם, אפשרי אפוא באופן נרחב דווקא בעיר.171"אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם": בין סחורה למכירה172כפי שראינו, במרחב השדה חל איסור גורף על מסחר בפירות שביעית. ברם, הצורך בהוצאת הפירות מהמרחב החקלאי-אישי אל המרחב המסחרי-כללי, מוביל את חז"ל ליצור מערכת מכירה מתוקנת ההולמת את ערכי השביעית. הוצאת הפירות נעשתה כאמור על ידי ניתוק בין שלב המפגש עם הפרי בשדה לבין מכירתו אב-בן, לעצמו-והותיר; כעת, מתמודדים חז"ל עם אופן המכירה עצמה ואופייה.173האיסור המוחלט "אין עושים סחורה בפירות שביעית" מתברר כ'אמצעי הגנה', ההופך למחסום פנימי, אשר בקיצוניותו עלול לגזור גזירת אובדן וכליה על פירות השביעית. ללא מערכת השינוע אל יושבי העיר, יוותרו פירות אלה ברובם להירקב בשדות. הפתח להתמודדות עם הבעיה טמון באיסור עצמו.174עיון במושג 'סחורה בפירות שביעית' מגלה, כי איסור הסחורה אינו שולל באופן מוחלט תנועת פירות מן השדה החוצה. 'סוחרי שביעית' הוא שם תואר שלילי מאוד בספרות התנאית, הבוררת מילותיה בקפידה רבה. סוחרי שביעית הינם טיפוסים מפוקפקים, המבינים את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בפירות השביעית: לא צריך לשלם בעדם, אך ניתן למכרם. הכנסות ללא הוצאות. בטיפוסים אלו נלחמת המשנה ואף פוסלתם לעדות. מנגד, מכירה המשנה באפשרות שמערכת השינוע של הפירות אל תושבי העיר תהיה עדינה יותר. למערכת זו נקרא מכירה. הבנה זו מתווה לנו דרך עדינה יותר של מקח וממכר בפירות; בדרך זו, הסחורה והמכירה מבטאות תנועות נפשיות שונות לחלוטין בהוצאת הפירות אל השוק.175"בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא": לא במידה, לא במשקל ולא במניין176חז"ל אינם מסתפקים במעבר תודעתי מסחורה למכירה, אלא יוצרים שינוי מעשי באופן מכירת הפירות:177אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין... משנת שביעית ח, ג178המכירה אותה התירו חז"ל אינה זו המוּכּרת לנו משש השנים. בשנת השבע מכירת הפירות נעשית באומדן, באופן לא מדויק. מהי כוונת חז"ל במהלך של שינוי מהותי שכזה באופן המכירה?179הגבלת השימוש במידה, במשקל ובמניין, מערערת את יסוד העסק באשר הוא. ערך הכסף בעסקאות שש השנים נובע בעיקר מהיותו מדויק ומכוון; הכול ניתן לקנייה ולמכירה על פי כסף, כל דבר כולל האדם עצמו מאבד את עצמיותו והופך לפונקציה כספית.180אך מהו בעצם הכסף? לכסף אין כל עצמיות, הוא רק "ערך מוחלט" שעל פיו נמדד כל דבר בסולם-היחסיות. תאנים, דגים, עבדים וגרביים – ההבדל הוא רק בסכום, לא במהות. עולם הערכים המדויקים שולל מן הדברים את עצמיותם.181מהלך השביעית עד עתה בנה מעמד של כבוד וערך לפירות בפני עצמם. מכירתם בשוק במידה, משקל ומניין, תשלול את עצמיותם וייחודם כפירות שביעית, תעמיד אותם כנתונים תחת שלטון האדם ותעבירם למציאות שש השנים. חז"ל מוציאים את פירות שביעית ממשחק הכסף, תוך ערעור על עצם קיום 'סולם ערכים' מדויק בשביעית. כסף אשר הוא 'בערך', למעשה אינו כסף.182נשאל: מה יעשו היצואן, היבואן, הסיטונאי, המוכר והקונה? כיצד ניתן לנהל שוק על ידי אומדן?183הדרך היחידה היא דרך ארוכה שהיא קצרה, דרך האמון. האדם מחויב לסמוך על רעהו, דווקא משום שאין דרך מדויקת לוודא שהכל נוהגים ביושר. אין מחירים לפי משקל, אין תוויות מחיר; האחד ישלם יותר והאחר ישלם פחות, האחד יגבה יותר והשני פחות – הכול ייאלצו להסתדר ולהשיב את האמון אחד בשני. חברה המוותרת על גבולותיו המדוייקים של הכסף, חייבת להתעלות למציאות של חסד: להביט זה בזה בעין טובה, להעניק ללא חשש מהפסד אישי.184שינוי אופן המכירה מוביל, בסופו של דבר, לא רק לשמירה על ערכם העצמי של פירות השביעית, כי אם גם לתיקון חברתי עמוק. אופן המכירה הגמיש מוליד בהכרח יחסי אמון והדדיות חברתית. השביעית שפתחה את החקלאי להקשבה עמוקה לאדמה, פותחת כעת את בן הכרך להקשבה ומתן מקום לאדם שמולו, ויחסי האני-לז של שש השנים הופכים, באמצעות פירות השביעית, ליחסי אני-אתה מתוקנים.185לכאורה, כאן ניתן היה לסיים את התמודדותנו עם המרחב העירוני. על אף החששות הכבדים, הפירות מפסיקים להתגלגל בסמטאות העיר, מוכנסים בבטחה לבית הצרכן העירוני, וכל שנותר לנו הוא לקוות כי בן העיר ידע לנהוג בהם בכבוד הראוי. בנוסף, על ידי שינוי אופן מכירת הפירות עידנו חז"ל את עולם הכספים ובנו מערכת יחסים מתוקנת של מוכר-קונה.186ברם, חז"ל אינם חותמים בכך את עולם השביעית. הם בונים שלב אחד נוסף ופותחים בפנינו את עולם הקודש של השביעית.187ד. קומת הקודש188"לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו": הקדושה שבטבע189בעיוננו בשש השנים ראינו את היחס אל הקודש, המעדן את חיי הבעלות הפעילים בארץ. האדם נדרש להפריש תרומות לכהן ומעשרות ללוי, לעלות לבית המקדש שלוש פעמים בשנה ולאכול שם מעשר שני. עליו להפריש חלה מכל עיסה אותה הוא מכין, ולהעלות את פירות העץ אל הקודש בשנה הרביעית, לאחר שלוש שנות המתנה. בשנים אלו, שעיקר תכליתן הוא איסוף והתעצמות כלכלית, מעדנות מצוות השדה את עוצמות הבעלות של האדם, ומכוונות אותו אל הקודש.190לעומת זאת, בשיטוטנו במרחבי השביעית עד כה, לא נתקלנו במושג 'קודש' ביחס לשביעית ופירותיה. שנה זו הינה נטולת כל מימד של התעלות ומגמתיות. מתנועה בה האדם במרכז והוא המעלה את הארץ אל בית המקדש, אנו נפתחים בשנת השבע להקשבת עומק המגלה כי הקדושה כבר נוכחת בתוך המציאות, ואינה מהווה עולם נפרד עליון כבשש השנים. בחומש ויקרא חוזרת ומופיעה שכינת הקב"ה בתוך העם, שכינה המתגלה בארץ במלוא עוצמתה בשנה השביעית. הקב"ה נוכח בתוך המציאות, המלך בשדה; אין חיי חולין, אין הפרשת חול מקודש; יתר על כן, תנועה שכזו נאסרת:191לאכלה - ולא להביא ממנה מנחות, ולא להביא נסכים ממנה. תורת כוהנים בהר פרשה א, ו192הפער בין עולם הקודש לשביעית מתגלה בדברי התורת כוהנים. עיקרון ה'לאכלה', אשר פיתחנו בשדה ובבית, עומד כאן בניגוד גמור ל'אכילת גבוה' של עולם הקודש.193השביעית אינה חלק ממימוש התנועה אל הקודש, אלא מעין צוהר למציאות חיי קדושה בעלת נוכחות עצמית במשך שנה שלימה. מושג הקודש נעדר מפסוקי השביעית, כיוון שאופייה של קדושה זו שונה בתכלית מעולם הקודש של שש השנים. קדושת הפירות נטועה עמוק בשורשי המציאות, וניתן לכנותה 'קדושת הטבע'. קדושה החבויה באדמה ובעצים, ומתגלה לבסוף באכילת פירות השביעית. קדושה זו עדינה ביותר, הדורשת הקשבה דקה בכדי להיקשר אליה באמת. בהיעדרה, האדם עלול ליפול לחומריות בהמית, ואף גרוע מכך.194כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום, ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית, כן הקודש שבחול, שירד עד לידי חולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה.195ואין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיבאו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול, שיגלה ויראה הודו והדרו לעת המאושרה, אשר "לא יהיה עוד אור יקרות וקפאון, והיה לעת ערב יהיה אור".196לפני אורו של משיח שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שיעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו "בלישנא דאיניש ולא בלישנא דקודשא בריך הוא", ועל זה נאמר, "גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי". הרב קוק אורות התחייה, פיסקה מו197בפסקה זו, מתאר הרב קוק מציאות עתידנית, ימות המשיח, אשר זרעיה טמונים במגמות השביעית. שפת הקודש של השביעית אינה שפת הקודש הרגילה; זוהי קדושה המצויה בתוך החול, הגלומה בכל המציאות ובכל לשון. באור זה מואר עיסוקנו לאורך כל השנה, שהיה בלישנא דאיניש, כהתעוררות הקודש שבחול. מתוך עיסוק בפירות שביעית קוראים חז"ל לקדושת הטבע בשמה המלא – 'קדושת פירות שביעית'.198"אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא": מסע בעקבות קדושת פירות שביעית ודמיהן199בעיוננו עד כה במרחבי השביעית לא הצטרכנו לקרוא לקדושה בשמה, והסתפקנו בהקשבה ובנתינת מקום לאדמה ולפריה. המילה 'קודש' נאמרת לראשונה דווקא בסוף העיסוק בפירות שביעית, לאחר שאלה נכנסו למרחב העירוני:200כי יובל קודש – מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה,201אי מה קודש יוצא לחולין ודמיו נתפסים יכול אף שביעית כן?202תלמוד לומר: "היא" - הרי היא בקדושתה.203נמצית אומר- האחרון אחרון נתפס כשביעית, ופירי עצמו אסור.204כיצד?205לקח בפירות שביעית בשר, אילו ואילו מתבערים בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים, בדגים שמן יצאו דגים ונתפס שמן - האחרון אחרון נתפס ופרי עצמו אסור. תורת כוהנים בהר ג, ג206הפסוק ממנו דורשים חז"ל את 'קדושת פירות שביעית' לקוח מפרשיית היובל, המהווה את השער לעולם הקדושה בשביעית. היובל, במידת מה, הינו תכלית ופסגת תהליכי השש והשבע, אך כבר במהלך ארבעים ותשע השנים חודר אורו ומאיר הארות מעשיות לשנים אלה. 'הקודש' וה'יובל' יוצאים מן ההסתר ונחשפים בקדושת הפירות. דיני הקודש, הנלמדים על ידי חז"ל, מתארים התפשטות של מרחב הקודש במציאות: קדושתו העצמית של הפרי; ותפיסת דמיו כסף.207"היא – הרי היא בקדושתה": קדושה עצמית של הפרי208במשך כל שנת השבע למד האדם להקשיב למקומה העצמי של האדמה, ובהמשך גם לפרי עצמו. מפגש זה עם האדמה ועם פריה התמקד בעצמיות הפרי ובקיומו המוחשי, ועל כן שפת הקדושה, שהינה גבוהה ומופשטת, נותרה חבויה במעמקי השביעית. החקלאי בשדה פגש את הפרי כשלעצמו, ודווקא המעבר אל בן הכרך הוא שהחדיר למפגש את מושג הקודש. רק בצורת החשיבה העירונית המופשטת, בה לא נפגשים עם הדברים כפי שהם כי אם בערכם ובשווים, נחשפת הקדושה שאינה נראית, הגנוזה במעמקי המציאות.209בדרך זו, אותו חסרון של ריחוק ממפגש עצמי עם הפרי, הופך לפתח להעמקה ולחפישת רובד נוסף בפירות השביעית. בן הכרך האוכל מפירות השביעית, חווה כעת מפגש עם הטבע המקודש, חוייה שנעדרה ממפגשו של החקלאי עם הפרי. שפת הקדושה היא זו שאף מאפשרת את התפתחות הקדושה ממרחב למרחב ב'תפיסת דמי שביעית'.210"קודש תופס את דמיו": תפיסת דמי שביעית211השפה המופשטת חשפה בפנינו עד כה את עומק המפגש עם הפרי. כעת, אותה שפה מאפשרת את הרחבת הקדושה אל מרחבים נוספים: תפיסת דמי שביעית.212חז"ל, במגמה להביא את בשורת השביעית אל מרחב האכילה כולו, אינם מסתפקים בקדושת הפרי בלבד. לפיכך, רווח כספי ממכירת פירות שביעית אינו עוד פדיון רגיל, אלא הוא מוגדר כ'דמי שביעית'. דמים אלו הינם בעלי ערך מקודש מעצם התחככותם של פירות שביעית בדמים אלו, וניתן לקנות בהם דברי מאכל בלבד, ולחוות דרכם את הקדושה שבטבע. בסוף השנה יידרש האדם לבער דמים אלו בזמן ביעור פירותיו שבביתו, ובכך יחווה שוב חיבור אל הטבע, הפעם דרך עולם הביעור. מהלך זה של התפסת הדמים בקדושת שביעית, מוביל את כל מרחב האכילה של שנה זו אל הקדושה שבטבע.213פירות השביעית עצמם נמכרו והוכנסו לבית, ואת מקומם בשוק תפסו 'דמי שביעית'. הדמים ילוו את חיי היום יום של תושבי העיר בכל: משכירת הפועלים וספקי השירותים, ועד לעונה הבאה, בה דמים אלו אף יחויבו בביעור. במשך כל התהליך נראה את כוחה של השביעית, אשר אף ללא פירותיה הינה חיה ותוססת כבראשונה באמצעות דמיה.214"וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ": דמי שביעית בשכר פועלים215כאמור, כוחם של דמי שביעית נובע מהיותם 'אחוזים' בקדושת פירות השביעית שנמכרו. המשנה הבאה מציגה דרך נוספת להפיכת סתם דמים ל'דמי שביעית':216האומר לפועל:217הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום - שכרו מותר = שכרו אינו הופך לדמי שביעית,218לקט לי בו ירק היום - שכרו אסור = שכרו הופך לדמי שביעית. משנת שביעית ח, ד219המשנה עוסקת בדרך שכירת הפועל לצורכי ליקוט ירקות שביעית. במקרה הראשון, ישנה הפרדה וניתוק בין תשלום המשכורת לבין משימת ליקוט הירקות "הא לך" – נתינת סכום כסף אשר אינו מגדיר את כמות העבודה. במקרה זה, השכר אינו קשור לכמות הנלקטת, ולכן אינו נכנס לעולם השביעית. במקרה השני, לעומת זאת, השכר נוגע ישירות לכמות הירקות "בו" – תשלום הכסף מקביל לכמות ואיכות העבודה, ולכן משכורתו של הפועל נחשבת כדמי שביעית ולכן נאסרה.220ראינו לעיל כי דמי שביעית נוצרים עקב מכירת הפירות. במשנה זו מרחיבים חז"ל את מעגל הכספים אשר מושפע מהשביעית, גם בתשלום השכר עבור מתן שירות הקשור לפירות שביעית. קדושת הפירות תחול, אפוא, על כל הכספים הנוגעים באופן ישיר בפירות שביעית.221"וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו": פירות שביעית ובעלי המלאכה222מהפועֵל, עוברים אנחנו ליתר בעלי המלאכה שאינם עובדים בעצמם בפירות שביעית. המשנה מרחיבה את עולם השביעית גם לאלו:223אין נותנים לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן,224אבל נותן הוא לבייר לשתות =אם המים נועדו לשתיה, אזי מותר לשלם לבייר מדמי שביעית,225ולכולן הוא נותן מתנת חנם. משנת שביעית ח, ה226מעבר להיתר הפשוט של תשלום בדמי שביעית למי שתיה, פותחת בפנינו המשנה אפשרות נוספת לשימוש בדמים: התשלום למעניקי השירותים אינו תמורת השירותים אלא 'מתנת חינם'. תשלום כזה שומר על קדושת הדמים ואף מביא ליחסים של כבוד ואמון הדדיים בחברה כולה.227בכך מגיעים דמי שביעית לשיא השינוי אותו עברה החברה העירונית כולה. הכסף, אשר במשך שש השנים ביטא יותר מכל את הניכור מן הטבע ומן האדם כאחד ואת ניצולם, הופך בשביעית לסמל אהבת החינם, הודות לקדושת פירות השביעית הנתפסת בו. התפשטות הפרי במרחב העירוני נשאה עימה את בשורת השיתוף והאחווה, הפשטות, הכבוד ו'הקודש', מעולם השדה והכפר אל לב העיר.228"וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם": השיבה אל השדה229דמי השביעית פעלו על החברה כולה וחוללו בה שינוי עצום. הצעד האחרון הנובע מקדושת פירות שביעית הוא חיבור בני העיר כולם לא רק אל פירות השביעית, אלא גם אל האדמה ואל השדה הרחוק: הביעור.230לקח בפירות שביעית בשר, אילו ואילו מתבערים בשביעית. תורת כוהנים לעיל231לאחר שהחילו על דמי שביעית את דיני הכבוד שעניינם אכילת הפירות, מוסיפים חז"ל למערכת דמים זו אף את דיני הביעור. בסוף שנת השבע, עת פירות העונה כלים מן השדות, נדרש האדם לבער גם את המזון אשר בביתו: "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה אוכל מתוך הבית, כלה מן השדה כלה מן הבית" מכילתא דרשב"י כג, יא232דיני הביעור יוצרים הזדהות בין האדם ובין השדה, חיבור עמוק בין ההתרחשות בטבע לזו שבמרחב האנושי. האדם יידרש לבער את 'דמי השביעית' בזמן ביעור פירותיו שבבית, ובכך יחווה שוב חיבור אל הטבע, הפעם דרך עולם הביעור. האוכל בשר מדמי שביעית, יזכור כל העת את מועד הביעור של התפוחים בהם קיבל לראשונה את 'דמי השביעית, גם אם בינתיים הוחלפו באותם דמים סוגי מזון רבים. השדה והפרי עומדים לנגד עיניו של האוכל בשר בביתו אשר בעיר.233הדרך אותה עבר הפרי, למן הוצאתו מן השדה והכנסתו הביתה, דרך מכירתו בתנאים מסוימים, מסתיימת עתה בשיבה אל השדה, בעוצמות ובהיקפים חדשים. כל מה שנמכר או הוחלף על ידי פירות שביעית, מקבל דין של שביעית ונידון לשוב אל השדה בהגיע עונת הביעור של הפרי שבדמיו נקנה המזון. עיני השוק העירוני כולו נשואות אל השדה.234"יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה": סיכום המרחב העירוני235העיסוק בפירות שביעית במרחב העירוני השוק והקודש, גילה את עוצמתה הטבועה של קדושת הטבע, שבכוחה לשנות ולהשפיע על דמות החברה כולה. קריאת הקדושה בשם, בנתה בבן הכרך מודעות לממדי העומק שבמפגש עם הבריאה. מודעות זו לקדושה הפנימית של המציאות אפשרה להרחיב את הקדושה ולהתפיסה גם בדמי השביעית. בנוסף, למד האדם להכיר בזולת אדם כמותו, רֵע ולא יריב. למד הוא לסחור מבלי לעמוד על המקח ואף לתת מתנות חינם בעת הצורך.236"וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן": סיכום פרק פירות שביעית237פתחנו את הפרק בעיון ביחס הפסוקים לתחום האכילה, ועמדנו על ההבדלים בין הפרשיות השונות. ראינו כי האכילה בפרשיית שמות הינה תוצאה של הרחקת הבעלים ותו לא, בעוד שבויקרא מהווה האכילה שלב מהותי ונוסף על גבי שביתת הארץ, הבונה מערכת יחסים הרמונית בין כל יושבי האדמה, ועל כן יצירת חז"ל מבוססת בעיקר על פרשיה זו.238חילקנו את יצירת חז"ל לשלושה מרחבים:239במרחב השדה, מרחב הפשטות הטבעית, עמדנו תחילה על העיתוי הנכון בו על האדם לפגוש את הפרי. לשם כך אסרו חז"ל אכילת בוסר מפירות השביעית, בכדי ליצור מפגש שלם וראוי. ראינו כי בשדה אין מקום להבחנה מעמדית בין אדם לבהמה, וכולם נהנים בשווה משבת הארץ. בנוסף, נפתחה שבת הארץ להנאה נוספת, מעבר לתחום האכילה – מין הצובעים. בכך הוגדרה האכילה כמיצוי טבעי ופשוט של מתת הארץ. החיים הפשוטים בשדה חייבו גם מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם פירותיה, ועל כן, בכדי למכור את הפירות, נדרשה הפרדה ברורה משלב קטיפתם בשדה.240מרחב הבית, מרחבו של האדם, יצר שינוי מעמדי בין האדם לבהמה וחשף את הפערים העצומים שביניהם. כאן מקבל מאכל האדם את מקומו הייחודי, ואין לתת ממנו לבהמה. כמו כן, במעמדו החדש של מאכל האדם, אין להשתמש בו לצרכים מבוזים. החיבור אל האדם פתח את הדיון בהנאות נוספות מפרי הארץ, המייחדות את האדם: סיכה והדלקת נר.241את המרחב העירוני פתחנו בעיון ביסודות העיר. ראינו כי חטאו של קין הוביל לניכור בין האדם והאדמה, אדם וא-להים, הבא לידי ביטוי בהקמת העיר הראשונה. בכניסת הפירות אל השוק התמודדו חז"ל עם הסכנה שברמיסת כבוד הפרי עליו עמלנו בבית ובשדה, תוך שהם יוצרים שינוי תודעתי בדרך מכירת הפירות. עמדנו על ההבדל בין סחורה למכירה כאשר זו האחרונה עדינה יותר, ואינה מבזה את מקום הפרי. בנוסף, שינו חז"ל את אופן המכירה כך שערכי הכסף המופשטים והמנוכרים לא יפגעו בפרי ויוציאוהו מערכו העצמי. לצד תיקון היחס אל הפרי, יצר השינוי באופן המכירה גם תיקון חברתי עמוק, בו המכירה מושתתת על אמון וכבוד הדדי בין בני האדם ולא על אינטרס כלכלי מנוכר.242המרחב העירוני חשף בעומקו את קומת הקודש. קומה זו התגלתה באמצעות השפה המופשטת המאפיינת את החיים בעיר. המפגש הפשוט אותו חווה החקלאי בשדה, הפך בעיר למפגש של עומק וקדושה. שפה מופשטת זו היא שאפשרה לאותה קדושה לצאת ולהתפשט אל עבר מרחב האכילה כולו, באמצעות תפיסת 'דמי השביעית'. כל עולם האכילה של שנת השבע מקבל הארה מעולם השביעית, ומתקדש בקדושת הטבע. בסוף השנה, בעת הביעור, ישוב כל מרחב הקודש חזרה אל מרחב השדה.243בכך נשלמת יצירת חז"ל בפירות שביעית, יצירה המתפתחת מפשטות היחסים במרחב השדה אל חשיפת מימד העומק במרחב העירוני. כל מרחב גילה מימד של עומק, אך מחיר הגילוי הוא עמעום מימד הפשטות של אותו מרחב: הכניסה למרחב הבית העמיקה אמנם את יחסי האדם-פרי והעשירה את אפשרויות ההנאה מן הפרי, אולם הבדילה את האדם מן הבהמה וניתקה אותו ממנה. כך, גם המעבר לעיר פתח פֶּתח לתיקון חברתי עמוק, אולם עמעם את הקשר הפשוט והטבעי של החקלאי בשדה. שיאה של ההרחקה הוא חשיפתה של קומת הקודש דרך השפה העירונית המופשטת. אולם, שיאו של הקודש יצר גם את החיבור מחדש אל השדה, ואתו שב מרחב האכילה כולו אל הפשטות שבשדה דרך הביעור שבסתיו. בכך נסגר המעגל: פשטות המפגש עם השדה מתחבר עם העומק שבקדושה; יחד הם יוצרים חוויה עשירה ורחבה הכוללת את כל מרחב האכילה.244נספח – פרק ז245א - כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה עלה הלוף השוטה ועלה הדנדנה העולשין והכרישין והרגילה ונץ החלב ומאכל בהמה החוחים והדרדרים וממין הצובעים ספיחי איסטיס וקוצה יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור:246ב - ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור אי זהו עקר הלוף השוטה ועקר הדנדנה והערקבנין והחלבצין והבוכריה וממין הצובעים הפואה והרכפא יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה אמרו לו להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן:247ג - קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגלעינין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן:248ד - לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותרים למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין:249ה - לולבי זרדים והחרובין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור לולבי האלה והבטנה והאטדין יש להם שביעית ולדמיהן שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור אבל לעלין יש ביעור מפני שנושרין מאביהן:250ו - הוורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהן שביעית רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי:251ז - ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט את הוורד וישן בחדש חייב בביעור חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם:252פרק ח253א - כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא לאדם ואין צריך לומר לבהמה וכל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים כגון הסיאה והאזוב והקורנית:254ב - שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר:255ג - אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל בש"א אף לא אגודות ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כגון הכרשין ונץ החלב:256ד - האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר לקט לי בו ירק היום שכרו אסור לקח מן הנחתום ככר בפונדיון כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית:257ה - אין נותנים לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות ולכולן הוא נותן מתנת חנם:258ו - תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה אין דורכין ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ואין עושין זיתים בבד ובקוטב אבל כותש הוא ומכניס לבודידה רבי שמעון אומר אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה:259ז - אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול רבי שמעון מתיר ואחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור:260ח - אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ואם לקח יאכל כנגדן אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית ואם הביא יאכל כנגדן אין סכין כלים בשמן של שביעית ואם סך יאכל כנגדו:261ט - עור שסכו בשמן של שביעית רבי אליעזר אומר ידלק וחכמים אומרים יאכל כנגדו אמרו לפני רבי עקיבא אומר היה רבי אליעזר עור שסכו בשמן של שביעית ידלק אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו:262י - ועוד אמרו לפניו אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר אמר להם שתוקו לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו:263יא - מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ:
