אדם מן האדמה, שער השביעית י׳

1 הביעור

2 פרי-לוג

3 עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ ירמיה ח, כ

4 הסתיו קרב, ועמו ניחוחות השנה החדשה. תמה שנת השבע, שנת השמיטה, בה צעד האדם לקראת קשר 'פנים בפנים' עם אדמתו. כעת, הולכים וכלים הפירות מן השדה. לכאורה, תמה שנת השבע, תם התהליך אותו עבר בעל השדה ביחס לאדמתו. מעתה יכול האדם לשוב אל אדמתו ולעבדה. אולם התיקון עדיין לא תם, שהרי באוצרו של האדם מצויים עדיין פירות שהורתם ולידתם בשנת השבע!

5 כיצד עלינו להתייחס לפירות אלו אשר אגרנו במחסננו? אילו נותרו הפירות במרחבם הטבעי, מרחב השדה בלבד, הייתה זהות בין תום השנה בטבע לבין כלות פירות השביעית בעולמו של האדם. אולם כפי שראינו בפרקי הקיץ, פירות השביעית התגלגלו גם למרחבי הבית והשוק. כלומר, יכול אדם לאגור פירות באוצרו הפרטי, ובכך לנתקם מן ה'קצב הטבעי' של השדה. יכול הוא להמשיך ולאכול את פירותיו מאוצרו, ללא כל התייחסות לתהליכים המתחוללים בטבע.

6 עד שלא הסתיימה שנת השבע בטבע, לא חשנו בחריפות הבעיה. הפירות עודם מצויים בשדה, ועל כן אין מניעה שיגיעו גם למרחבי הבית והשוק, כנאמר בפרשיה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". אך מִשְתמה שנת השבע בשדות ומתחיל מחדש מחזור הבעלות וצבירת הרכוש של שש השנים, הפער בין המחסן האנושי הפרטי ובין הארץ הגדולה הולך ומורגש: בעוד השדה חוזר לבעלות האדם, הרי הפירות עודם פירות השנה השביעית. מעמדם הייחודי של פירות השביעית שנותרו במחסני האדם עלול להיפגע אם היחס אליהם יהיה מסחרי ונצלני, כאילו היו פירות שש השנים. ערכי השנה השביעית – האכילה המשותפת, השוויון והטבע החופשי – חיברו את האדם עם סביבתו הטבעית, עם האביונים והחיות; ערכים אלו עלולים להתמוסס אל מול הפער העובדתי בין האוצר בבית לבין הטבע, בין אלו שיש להם פירות ובין אלו שאזלו הפירות ברשותם.

7 האם חוסר התאמה גלוי וחריף שכזה בין האדם ובין תהליכי הטבע הוא סיום ראוי לשנה השביעית? כיצד ניתן למנוע את התמוססותה של שנת השבע בסופה?

8 עם שאלות אלו מתמודד דין הביעור. בנקודה משמעותית זו, עם תום השנה החקלאית, שומר דין הביעור על אותו קשר ייחודי בין האדם לסביבתו: הבהמה והחיה, הצומח ושאר בני האדם. בכך תימנע התמוססות איטית של ההרמוניה האוטופית של השביעית אל תוך השגרה השוחקת של חיי שש השנים.

9 מהו הביעור?

10 הביעור הינו דרישה מן האדם להוציא ממחסניו את פירות השביעית שאגר ולחלקם לאחרים. בכדי להבין במה מתבטא הביעור הלכה למעשה, נסקור את תיאורו של הביעור בשני מקורות תנאיים:

11 מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. משנת שביעית ט, ח

12 במשך השנה, אגר האדם בביתו מפירות השביעית. בהגיע "שעת הביעור", נאסר עליו להמשיך ולהחזיק פירות בביתו. את הפירות הוא צריך לחלק לכל אדם כפי אוכלו: מזון שלוש סעודות המספיק לאכילה זמינה.

13 תיאור נוסף מופיע בתוספתא:

14 ...מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומר: "אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול". חוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו. תוספתא שביעית ח, ב

15 כאשר הגיעה שעת הביעור, מחויב האדם להוציא את הפירות מביתו. לאחר שחילק לכל מכריו סביר להניח שמדובר בכמות שאינה מצריכה אחסון, הוא מוציא את הפירות שנותרו בבית ומכריז: "כל מי שצריך ליטול – יבוא ויטול". לאחר שפעל ככול שניתן בכדי להוציא את פירות השביעית מרשותו ולחלקם לאחרים, רשאי האדם להחזיר את הנותר הביתה. אולם הוא אינו רשאי להחזיר את הנותר אל האוצר ולשמור אותו באמצעים מלאכותיים, אלא חובה עליו להמשיך ולאכול עד שעה שיכלו הפירות באופן טבעי.

16 אם כן, הביעור הינו הוצאת הפירות מאוצרו של האדם וחלוקתם לסביבתו. בחלק הבא נעמוד על סיבת הולדתו של דין הביעור, ועל הדרך בה הוא נלמד מפרשיות השביעית והיובל. נכיר את האופי הייחודי של ביעור פירות השביעית, ונשווה אותו לביעור המוכר לנו משאר המצוות התלויות בארץ.

17 מדרש פסוקי התורה

18 בעיון בפרשיות השביעית, שמות וויקרא, איננו מוצאים שום רמז לחובת ביעור הפירות. נראה כי הבעיה אתה מתמודד הביעור, כפי שהיא מופיעה בתורה שבכתב, אינה מתעוררת בשביעית. מן התיאור שם עולה תמונה של אכילה כללית משותפת ישר מן השדה, כנאמר ביובל: "מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". בתמונת מציאות כזו, ייתכן שלא היה צורך במצוות ביעור: הפירות נותרו במרחב השדה, מבלי שנאגרו או נסחרו; כל בני האדם אכלו יחד ובמשותף כפי צרכם, תוך התאמה לטבע. מציאות זו לא הצריכה מכירה בשוק או צבירה בערים; נראה שאפילו בתקופת הבית כאשר הובאו הפירות העירה, עדיין לא היה צורך בדין הביעור, שכן עוד התקיים 'אוצר בית הדין' שלא מאפשר אגירה של היחיד.

19 זו הסיבה שהמילה 'מדרש' נכנסה לכותרת 'פסוקי התורה': דין הביעור אינו נזכר בצורה מפורשת בתורה שבכתב.

20 אם כן, השאלות העומדות בפנינו הן:

21 א. מדוע חידשו חכמים את דין הביעור?

22 ב. מהיכן למדו חכמים את את רעיון הביעור?

23 מדוע חידשו חכמים את דין הביעור?

24 נראה שחכמים יצרו את דין הביעור מתוך הבנה עמוקה של מהות מצוות השביעית, ומתוך חשש מפני ההתנגשות הבלתי נמנעת שלה עם עולם השוק של ימיהם. ההלכה התנאית התירה לאדם לאגור פירות בביתו, ובנסיבות אלה החשש כי תחושת הבעלות תתחזק בלבו הוא חשש ממשי. יתירה מזאת, שנת השבע אמורה ליצור אכילה משותפת ושוויונית, "...לך ולעבדך ולאמתך", אך קיימת סכנה שהאדם יאגור יותר מהנצרך לו וכך יפגע באכילה המשותפת. חששות אלו הובילו את חכמים לעצב את דין הביעור, כדי לגשר בין האדם לטבע, זאת על ידי הפקעת בעלות האדם על הפירות.

25 הביעור יוצר זהות בין מרחבי הבית והשוק האנושיים ובין מרחב השדה הטבעי. בלשונם של מדרשי התנאים, "כלָה מן השדה כלֶה מן הבית" מכילתא דרשב"י, כג, יא: כאשר כלים הפירות מן השדה, מתאים האדם את עצמו למציאות זו ומבער את הפירות מביתו. נאסרה עליו אגירת הפירות, כאשר הם אינם מצויים בטבע. חובת הביעור מהווה הזדמנות אחרונה, הן לחקלאי והן לבן העיר, לנשום משב סתווי אחרון של רוח השביעית, ואולי גם למשוך מעט מרוח זו לשנים שאחרי כן. במילים אחרות: חכמים קבעו נקודת זמן שאחריה אין לאגור פירות, על-מנת למנוע את הדעיכה של שנת השבע אל תוך חיי שש השנים. בנקודה זו האדם מוכרח להתאים את עצמו לטבע ולתהליכי המחזוריות המתרחשים בו. בכך הוא משתתף עם הטבע ב'סוף העונה', על ידי הפיכת פירותיו 'הכלואים' ל'פירות חופש' ושחרורם למרחבם הטבעי, שם הם יִכְלו במהירות. כאשר נגמרה עונת גידולם בטבע, אסור לאדם להחזיק פירות אלו באמצעים מסחריים, כגון אוצר ביתו. בזכות קיום דין זה, חוזרת ההקשבה לטבע, שאפשר ונעלמה בשאון העיר והשוק.

26 לסיכום, דין הביעור הוא סיומו ואולי אף שיאו של תהליך תיקון הבעלות המתרחש בשמיטה, דרך ההימנעות מן השדה ואכילת הפירות כמו שאר העם. מעבר לכך, הקריאה לאדם לבער את פירותיו בזמן בו כלים הם מן השדה, מכוונת לסייע לו להתאים בין חייו ומעשיו ובין המתרחש בטבע, כהמשך למגמת השביעית – קשר 'פנים בפנים' עם האדמה. שתי משמעויות אלו מעצבות את דין הביעור, כפי שנראה להלן.

27 "יין חדש בכלי ישן": מהיכן למדו חכמים את דין הביעור?

28 לשאלה זו דרוש עיון נרחב, אך נענה עליה בקצרה. נראה שהביעור הוא יצירה מורכבת של מסגרת ותוכן. המסגרת של מושג הביעור לקוחה ממצוות הארץ האחרות, החלות בשש השנים. בתורה שבכתב מתייחסת חובת הביעור רק למעשרות: "בִּערְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" דברים כו, יג. חכמים הרחיבו את החובה לכל מצוות התלויות בארץ. המשותף לכל המצוות הללו שישנה נקודת סיום בה נדרש האדם להשלים את המצווה באופן סופי.

29 ישנו דמיון צורני בין דין הביעור הכלול בכל המצוות התלויות בארץ, לבין הביעור בשביעית. מיקומו של הביעור בסוף שנת השבע, עם כלות תוצריה, דומה לביעור של שאר מצוות התלויות בארץ: 'תחנת סיום' המוציאה את כל הנצבר בבית. אך למרות שרעיון הביעור דומה במסגרתו לביעור מעשרות, חכמים עיצבו לו תוכן מיוחד בשביעית, תוכן השאוב מרוח התורה הנושבת בפסוקי השביעית:

30 ... ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. תורת כוהנים בהר א, ח

31 שעת הביעור אינה נקודה קבועה בלוח השנה האנושי, אלא קשובה למצב התבואה בטבע ומשתנה על פיו: "כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית". בהמשך נראה כי הביעור של כל פרי ופרי מותאם לזמן הסיום שלו בטבע. בהתאמה זו טמונות המשמעויות החברתיות והאקולוגיות הנילוות לכל שלבי השביעית.

32 נסכם ונאמר שהביעור בשביעית הינו מצווה מיוחדת, בבחינת יין חדש בכלי ישן. מתוך הבנת מקורו וסיבת הופעתו של דין הביעור, ניגש ליצירת חז"ל ונלמד את פרטי דין הביעור.

33 יצירת חז"ל

34 א. שלוש ארצות לשביעית

35 ראינו שיכולת האדם לשמור את פירותיו לאחר תום עונתם הטבעית, יוצרת בעייתיות. האדם נותר במידה מסוימת אדון לטבע, ובמקום להתמזג בו הוא מנותק ממנו. כאן נכנסת לפעולה חובת הביעור ומכריזה: "כּלָה מן השדה כּלֶה מן הבית" – ברגע שכלו הפירות מן השדה, אסור לאדם להחזיקם בביתו.

36 אך בעיצוב דין הביעור, מתוך ההקשבה לטבע, עולה שאלה משמעותית: כיצד יש לקבוע את זמן הביעור? הרי אין זמן אחיד בו כלים הפירות; לכל פרי יש הזמן שלו, ובכל חבל ארץ כלה הפרי בזמן אחר!

37 שאלה זו נידונה במכילתא:

38 מי שכלה מינו מן השדה, מבעיר אותו ואת דמיו מן הבית. יכול יהו כולן מתבערין כאחת? תלמוד לומר כרמך. יכול יהו כל הארצות מתבערין כאחת? תלמוד לומר זיתך. מה מצינו בשני מינין שבאילן – לזה ביעור בפני עצמו ולזה ביעור בפני עצמו – כך כל אחד ואחד יש לו ביעור בפני עצמו. מכילתא דרשב"י כג, יא

39 המכילתא אינה מקבלת שייתכן ביעור אחיד לכל הפירות ולכל הארצות. מכאן נובעת החלוקה למינים שונים ולאזורים שונים.

40 החלוקה למינים

41 במכילתא למדו חכמים כי לכל מין ומין זמן ביעור משלו. מתוך הקשבה לטבע, נדרש האדם להתאים את אכילתו ל'אורך החיים' של כל פרי ופרי בטבע, ובתום עונתו עליו לבער אותו המין ממחסניו. אינו דומה דין ביעורו של השמן שזמנו בסביבות חג השבועות לדין ביעורם של התמרים שזמנם בסביבות חנוכה. "כל אחד ואחד יש לו ביעור בפני עצמו". התאמה זו מראה שמגמת חכמים אינה מסתכמת בעידון של תחושת הבעלות של האדם בלבד; לכך לא היה נדרש זמן מיוחד לכל פרי, אלא די היה בזמן ביעור אחיד, כבכל יתר המצוות התלויות בארץ. החלוקה למינים נועדה להחזיר את הקשר הבראשיתי בין האדם, שהפך למתועש ומפותח, למתרחש בטבע.

42 לקביעת זמני ביעור שונים ישנה משמעות נוספת: אין מדובר בביעור חד פעמי וטוטאלי אלא הדרגתי ורך: לאדם מצויים כל העת פירות לאכול, והם נגרעים בהדרגה, כל אחד בהגיע זמנו, תוך התאמת זמן ביעור פירות הבית עם זמן כלותם הטבעי מן השדה.

43 החלוקה לאזורים

44 בנוסף על ההבחנה בין מיני הפירות, מצוי במדרש עוד דין משמעותי בקשר לעונת הביעור: החלוקה אינה רק חלוקה למינים, אלא גם חלוקה לחבלי ארץ. אין די בביעור כל פרי בזמנו הייחודי; כחלק מן הקריאה לאדם לחיות בהרמוניה ובהתאמה לטבע, צריך זמן ביעורו של הפרי להתאים גם למקום גידולו.

45 בסוף המכילתא מופיע המשפט "מכאן אתה אומר", המהווה פתח לציטוט משנה בשביעית:

46 שלש ארצות לביעור: יהודה ועבר הירדן והגליל; ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת – גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון, ותחום טבריא העמק. וביהודה ההר שפלה והעמק... משנת שביעית ט, ב

47 המשנה מחלקת את ארץ ישראל כולה לשלוש ארצות, שכל אחת מהן מהווה תחום נפרד לעניין הביעור. כל ארץ חוזרת ומתחלקת אף היא לשלוש ארצות פנימיות, על פי מיון טופוגרפי: הר, שפלה ועמק. כדוגמא לחלוקה זו מציגה המשנה את ארץ הגליל, המתחלקת לגליל עליון, גליל תחתון ותחום טבריא. החלוקה נעזרת בסימן בוטני: עצי השקמים אינם גדלים באזור גבוה בעל אויר קר, ולכן הם מסמלים את המעבר מהגליל העליון לתחתון.

48 החלוקה הראשית לשלוש ארצות – יהודה, עבר הירדן והגליל – מפורשת במשנה בתור שלוש ארצות לביעור; ואולם מה מקומה של החלוקה הפנימית בתוך כל ארץ וארץ?

49 נעמיק בשאלה זו בעיוננו בתוספתא.

50 תוספתא – שלוש חלוקות שונות

51 שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן והגליל, שלשתן של שלש שלש. למה הוזכרו ההר העמק והשפלה? לפי שאין אוכלין מי בהר על שבעמק, ולא מי שבעמק על שבהר. אלא הר והרו, עומק ועומקו, שפלה ושפלתו תוספתא שביעית ז, י

52 משמעות הביטוי "אין אוכלין מי שבהר על שבעמק" היא שכאשר כלו פירות השדה מן ההר שבארץ יהודה, לא יכולים יושבי ההר להסתמך על הפירות שעודם מצויים בשדות העמק; "אלא הר והרו, עומק ועומקו" – בזמן בו כלו הפירות מאזור טופוגרפי מסוים, על תושביו לבער את הפירות המצויים במחסניהם אף אם פירות אלה טרם כלו באזורים הטופוגרפיים האחרים של אותו חבל ארץ. במילים אחרות: החלוקה, לעניין מצוות ביעור, היא לתשעה אזורים: שלושה חבלי ארץ, ובתוכם שלושה אזורים טופוגרפיים.

53 בהמשך הפרק אנו מוצאים מגמה הפוכה:

54 ...ושאר כל פירות האילן כגון העוגסין והקרסטמילין והפרישין והעוזרדין אוכלין מה שבהר על שבעמק וממה שבעמק על שבהר שם שם, טז

55 הלכה זו מבטלת את החלוקה להר, שפלה ועמק. גם אם כלו העוזרדין מן ההר, יכולים תושביו לדחות את ביעורם עד שיכלו גם מן העמק. במילים אחרות: חלוקה זו מתעלמת מההבדלים הטופוגרפיים – הר, שפלה ועמק, ונשארת ברמת החלוקה הראשית לחבלי הארץ בלבד: יהודה, עבר הירדן והגליל.

56 עד עתה ראינו חלוקה ברורה לשלושה חבלי ארץ: יהודה, עבר הירדן והגליל. ראינו גם תת חלוקה פנימית לשלושה אזורים טופוגרפיים: הר, שפלה ועמק. בהלכה דלהלן נראה שכל הארץ שווה לעניין ביעור:

57 אוכלין בענבים עד שיכלו דליות שבאכל. אם יש אפילות מהן, אוכלין עליהן.

58 ושאר ארצות – אחת לזתים ולתמרים.

59 אוכלין בזתים עד שיכלה אחרון שבתקוע. ר' ליעזר בן יעקב אומר: אף של גוש חלב, כדי שיהא עני יוצא ולא יהא מביא רובע בין מראשו בין מתחתיו.

60 אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער. שם שם, טו

61 ישנם מיני פירות שזמן ביעורם אחיד בכל הארץ. כלומר, לא מתקיימת בהם החלוקה לאזורים, אלא הביעור מתבצע בכל הארץ באותה שעה. כאשר כלים הפירות ממקום אחד מוגדר, אזי חלה חובת ביעור בכל הארץ הגדולה. הקריטריון שמציב ר' ליעזר בן יעקב הוא, שאם ילך העני ללקט במקום זה, לא ימצא אפילו רובע הקב ככל הנראה זו מידה שמספיקה לשימושו האישי של האדם, בין מהפירות שעל העץ בין מאלו שנפלו לאדמה.

62 מתוך התוספתא עולה תמונה מורכבת של קביעת זמן הביעור. האם החלוקה היא לתשעה אזורים הלכה י, לשלושה הלכה טז, או אולי הביעור מתרחש ב"ארץ אחת" הלכה טו?

63 מכיוון שכל ההלכות מקובצות בפרק אחד בתוספתא, על כורחנו שאין כאן סתירה. התבוננות מעמיקה בהלכות הללו, מגלה מערכת מורכבת של חלוקת הארץ, בעלת שלוש קומות. השאלה הגדולה שעומדת בפנינו היא: מתי ומדוע משתנה זמן הביעור על פי תשע ארצות ונקבע על פי שלוש, ומתי נקבע זמן הביעור על פי ארץ אחת בלבד?

64 שלוש קומות בתוספתא

65 נראה כי החלוקות השונות בתוספתא נובעות מהקשבה עדינה לטבע. נדבך משמעותי בדין הביעור הוא ההתאמה בין פירות המחסן לפירות הטבע. לכן, כאשר אנו באים לבער את הפירות, עלינו לבחון: למי מיועד הפרי, לאדם או לבהמה? מהי מידת חשיבותו בעולם האנושי?

66 זוהי יצירתה המופלאה של התוספתא: בניית מערכת בת שלוש קומות, המותאמת למיני הפירות השונים. בראש הפירמידה נמצאים הזיתים והתמרים. אלו הם החשובים שבפירות, המשמשים את האדם ביומיום. זיתים מגיעים לאדם מכל חלק בארץ, וכאשר יכלו, ילך בשבילם אפילו עד גוש חלב, או עד תקוע. גם הביקוש למוצריהם של פירות אלה, השמן והדבש, הוא רב ובשל כך האדם משנע אותם ממקום למקום. מסיבה זו, על אף קשיי התעבורה בין חלקי הארץ, המרחב של הזיתים והתמרים הוא כל הארץ הגדולה. זמן ביעורם של מוצרים אלה מגיע רק כאשר כלים הזיתים בגוש חלב ובתקוע כנראה במקומות מרוחקים אלה גדלים הזיתים המאוחרים ביותר שאז חלה חובת הביעור על האדם. כל עוד קיים הפרי, ולו במקום נידח בארץ, המין אינו בגדר "כלה מן השדה".

67 בהלכה טז מופיעה הקומה השנייה, בה החלוקה היא לשלוש ארצות. חלוקה זו מוכרת מתחומים רבים, כגון: דיני חזקה, דיני שטרות, דיני נישואין ודיני גיטין. במסכת גיטין פרק ראשון נאמר שאם הגיע הגט מעבר הירדן ליהודה או מיהודה לגליל, דינו כגט הבא ממדינת הים. בגט זה, נאמן השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" ועדותו קבילה, מפני שאם תצטרך האישה להביא עדים לקיום גיטה, יהיה לה מאוד קשה להביא עדים מ'ארץ אחרת'. כלומר, חבלי ארץ שיש ביניהם קשיי מעבר, נחשבים ל'שלוש ארצות לביעור'.

68 אך אילו הם הפירות הנכללים בחלוקה זו? נראה שמיני הפירות המפורטים כאן הם משניים בחשיבותם. אמנם פירות האילן, להבדיל מירקות וקטניות, מיועדים בראש ובראשונה למאכל אדם ופחות למאכל בהמה, אך חשיבותם פחותה משל זיתים ותמרים, שבהעברתם מארץ לארץ האדם אינו חוסך במאמץ, למרות הקושי – "אין שיירות מצויות משם לכאן". אך בשביל סתם פירות, סביר להניח שלא יתאמץ עד כדי כך. על כן, כאשר כלים פירות אלו מחבל הארץ המקומי, על תושביו לבער את שנותר במחסניהם ולהוציאם לרשות הכלל, גם אם טרם כלו בחבל ארץ אחר.

69 ראינו את שתי קומות החלוקה של פירות האילן. אך אילו מינים נכללים בחלוקה לתשע ארצות הלכה י? מסתבר כי חלוקה זו אינה מתייחסת אל הפירות, שכן זמן ביעורם נקבע על פי החלוקות הקודמות, לארץ אחת ולשלוש ארצות, אלא אל הדגנים והירקות, עיקר מאכל הבהמה. הבהמה אינה עוברת מאזור טופוגרפי אחד למשנהו, כפי שמציין הירושלמי, תוך הקשבה יפהפייה לעולם החי: "ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר חנינא: שיערו לומר, אין החיה שבהר גדילה בעמק ולא גדילה חיה שבעמק בהר" ירושלמי שביעית, פרק ט הלכה ב. שלא כמו האדם, חיה שבהר אינה נודדת אל העמק, אלא יש לה בית גידול משלה. כאשר כָּלים הירקות באזור מסוים, מושפעים מכך כל היצורים שזהו בית גידולם האקולוגי. לכן, הפרמטר לשעת ביעור ירקות – מאכל חיה ובהמה – יהיה אזור הגידול הטופוגרפי של כל ירק וירק. כאשר נגמר ירק מסוים באזור ההר, על תושביו לפתוח את מחסניהם, אף אם אותו המין מצוי בעמק.

70 בכך מתאים האדם את אכילת הירקות והדגנים שלו אל הטבע עצמו, מתוך הקשבה לחי שעליו. התאמה זו נותנת מקום לטבע, לא רק כמערכת סגורה בתוך עצמה, אלא כמערכת אורגנית שלמה, הכוללת את החי והצומח ומושפעת מהם.

71 לסיכום, התוספתא בנתה מערכת מורכבת של שלוש קומות חלוקה. לכל פרי זמן ביעור שונה, הנקבע תוך התייחסות לחבל הארץ הגיאוגרפי בו הוא גדל יהודה, עבר הירדן והגליל, לאזור הטופוגרפי הר, שפלה ועמק, ולייעודו בעולם החי פרי חשוב מול פרי פשוט; אדם מול בהמה.

72 מתוך חלוקה מורכבת זו, מודגשת המשמעות הפנימית של דין הביעור: תיקון תודעת הבעלות של האדם אינו מתרחש ברגע האחד המסויים של ביעור הפירות מרשותו, אלא בתהליך מורכב של חיבור עמוק אל הטבע. ישנה הקשבה לכל פרי ופרי, למקום גידולו ולייעודו בעולם האדם והחי. הביעור בזמן מיוחד לכל פרי ופרי, נותן משמעות גם לאכילה עצמה. אדם מחויב לדעת מתי תם אותו המין מן השדה בכדי לבערו, וכך אכילת אותו המין תיעשה מתוך הקשבה לטבע. יש כאן המשך למגמה אותה ראינו בפרקי הקיץ: אכילה ראויה כביטוי להרמוניה המיוחלת בין האדם לאדמה.

73 ב. פירות הביעור, למי הם מיועדים?

74 עד כה עסקנו בזמן הביעור ובמקומו. כאן המקום לשאול: מי אוכל למעשה את הפירות לאחר ביעורם? שאלה זו אינה שאלה מעשית בלבד. יש בכוחה לעצב את תוכנו הפנימי של הביעור, ואולי גם ללמד על השביעית כולה.

75 במשנה מובאת מחלוקת חדה בין ר' יוסי ור' יהודה:

76 מי שהיו לו פירות שביעית והגיעה שעת הביעור – מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים – דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. משנת שביעית ט, ח

77 ר' יהודה סובר שכאשר כלו הפירות מן השדה, על בעלי המחסנים לפתוח מאוצרם לעניים, מפני שהם הנפגעים העיקריים מכך. העשיר נקרא להשתחרר מתחושת האדנות על אחיו העני. זוהי נקודת תמצית סוציאלית של השנה השביעית, המתגלה בדין הביעור.

78 לעומתו, סובר ר' יוסי כי מרגע שהגיעה שעת הביעור, "אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור", כדי לסיים במהירות האפשרית את פירות השביעית. לא העני הוא הנקודה המרכזית, אלא הוצאת הפירות מרשותו של החקלאי ויצירת התאמה מלאה בין האדם ומזונו לבין הטבע ותוצרתו. זוהי נקודת תמצית של התאמה אקולוגית בין האדם והטבע, שמתגלה על-ידי הביעור.

79 אך מהיכן נובעת מחלוקת חדה כל-כך במהות הביעור? בכדי לענות על שאלה זו, נחזור לפרשיות השביעית, בשמות ובויקרא, מתוכן נעלה את זהותם של אוכלי פירות השנה השביעית בתורה שבכתב.

80 המגמה הכפולה של האכילה: בין שמות לויקרא

81 בשמות נאמר:

82 וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ

83 וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: שמות כג, יא

84 פסוקי שמות קוראים לתיקון הבעלות של האדם על שדהו. האדם שומט ונוטש את שדהו, ואילו הפירות נשארים לטובת האביונים וחית השדה. מתוך פסוקי שמות עולה כי ההרפיה היא כה מקיפה, עד שנראה לכאורה שהבעלים מנוע מלאכול משדהו שלו בשנת השבע: "ויתרם תאכל חית השדה". אפילו את יתרת התבואה אוכלת חית השדה, רק לא הבעלים!

85 בויקרא נאמר:

86 וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ויקרא כה, ו-ז

87 בפסוקי ויקרא מוקד השביעית אינו שביתת האדם ותיקון הבעלות שלו, אלא הארץ היא זו ששובתת – "שבת שבתון יהיה לארץ". מתוך כך, גם אכילת הפירות מקבלת נופך מיוחד. זוהי אכילה המאחדת את הבעלים, העבד, הבהמה והחיה, תחת קורת גג אחת. כולם אוכלים יחד משבת הארץ, אכילה משותפת ומותאמת לטבע, מפירות השנה השביעית.

88 לכאורה, אלו מגמות סותרות. בתורת כוהנים מצינו עימות והכרעה בין שתי המגמות:

89 לך לעבדך ולאמתך, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", שיכול אין לי אלא פירות שביעית נאכלים אלא לעניים בלבד, מניין אף לעשירים? תלמוד לומר: "לך ולעבדך ולאמתך" – הרי בעלים עשירים אמורים, עבדים ושפחות אמורים, אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך?

90 העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים – דברי רבי יהודה,

91 ר' יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. תורת כוהנים בהר א, ח

92 ניתן להבחין כי בתורת כוהנים פסוקי ויקרא הם נקודת המוצא, ואילו פסוקי שמות מובאים כקושיא: הרי בפרשיית ויקרא כולם אוכלים – בעלים, עבדים ושפחות – אם כן, מדוע נאמר בשמות רק "ואכלו אביוני עמך"?

93 המחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי עוסקת בשילוב מגמת שמות בשאלת זהות האוכלים משבת הארץ.

94 ר' יוסי אומר: הגיעה שעת הביעור – עשירים ועניים אוכלים כאחד. הביעור מכוון לאכילת האדם את פירותיו כפי שהם נמצאים בטבע, ואין בו כל עניין חברתי. העובדה "כלה מן השדה" נלמדת מן ההתבוננות בחיה, אך זהו רק הסימן שהגיעה העת לבער, ואין בו כדי לייעד את הפירות לאוכלים מסוימים: "אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור". הדרך הטובה והמהירה ביותר לכלות את האוכל מן הבית, היא לחלק אותו לכל המעוניין, עני או עשיר.

95 לעומתו, מציג ר' יהודה גישה חדשה, הנובעת משילוב 'רוח שמות' בתוך מגמת פסוקי ויקרא. "העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים". הפירות המוּצאים מן המחסן, כחלק מהרצון להתאמה עם הטבע, מבטאים גם את הצד החברתי של שנת השבע, ולכן רק לעניים מותר לאכלם. עד עתה אכלו העניים מן השדה, ואילו כעת, לאחר שְכָּלו הפירות מן השדה, הפירות המבוערים יחולקו לעני, ובכך יתקנו את קשר העשיר עם העני. לפי ר' יהודה, האדם במעשה הביעור, לא רק מְפנה מקום להתרחשות הטבעית; בכלותו מביתו כאשר כלה בטבע, הוא אף שותף לה. הטבע אינו מערכת סגורה, והאדם אינו חיצוני לה; האנושות והיחסים שבין אדם לחברו גם הם חלק מן המערכת האקולוגית השלמה של הטבע וסביבתו, הכוללת את האדם בתוכה ותיקונם של יחסים אלה הוא חלק מתיקון המערכת כולה.

96 אפילוג:

97 עלי הסתיו נושרים, אדומים, צהובים, זהובים. זה לא מכבר נשר מן העץ הפרי האחרון ונאכל, נוטף עסיס. בראותי זאת, יצאתי גם אני החוצה, להתאים בין עולמי ובין כל אשר בטבע: פתחתי את מחסני וחילקתי את פירות השביעית שנותרו ברשותי.

98 התמלאתי תחושת הרמוניה עם אמא אדמה, הרמוניה עם החיה אשר בשדה ועם האדם אשר על הארץ. האדמה כמו צחקה אלי צחוק כבד, ריגבי, באומרה: "התגעגעתי"...

99 אני לא ידעתי אם אלי דבריה מכוונים, או שמא לפירות אותם מתעתד אני לבער מרשותי, ואולי לביעור עצמו, המבטא את אהבתי אליה, את הקשר שלי איתה ועם כל אשר מתקיים עליה. כנראה שגם בשש השנים, הבעלות שלי על הבריאה אינה גדולה כפי שחשבתי. מעתה אגש לעבודתי החקלאית עם יותר ענווה. אקשיב יותר לצרכיה ולקצב הטבעי והשליו בו היא מתנהלת. תוהה אני: האמנם כאשר אני מעבד את האדמה אני גורם לה שתעבוד בשבילי, אלא שמא אני הוא העובד בשבילה?

100 במהלך הפרק נגענו בשלושת המרכיבים המרכזיים של המצווה: עולם מקום – שלוש ארצות לביעור, שנה זמן – לכל מין זמן ביעור בפני עצמו, הרגע בו כלה לחיה מן השדה, ונפש זהות האוכלים – עניים או גם עשירים; כן נגענו בהשפעתה של מצוות הביעור על מרכיבים אלו בנפש האדם.

101 מתוך תקווה שמצוות התורה ישפיעו על כל מרכיבי נפשנו, אפשר לגשת למצוות הביעור בתפילה לתיקון הקשר בין האדם לעולם, לאדמה אשר הוא חי עליה, ולבני האדם אשר הוא חי איתם. אפשר להגיע לשעת הביעור, ולהעניק לעולם רגע אחד של נחת, של הרמוניה הכוללת את כל אשר תחת השמש.

102 ויהי רצון שתיקון הביעור ילווה אותנו במידה מסוימת גם בשנות הבעלות, שש שנות כיבוש האדמה, ויאפשר לנו להתקרב ליצירה של קשר פנים בפנים בין האדם ובין האדמה ממנה לוקח.

103 סוף שער השביעית

104 הרהורים לימינו

105 מסענו ברגבי שנת השבע, המתמשך על פני עונות השנה, מעורר בנו זכרונות קדומים ורגש מתחדש. מתרפקים אנו על האדמה, כור מחצבתנו, ומכירים בתוכנו יחס שונה אל הטבע. אולם מערכת יחסים זו אינה נשארת בגדר נוסטלגיה: היא נחוצה לנו כאוויר לנשימה בימינו אנו, למען עתידנו החברתי והאנושי. למען עתידנו בתוך עולם תעשייתי, החונק את יושביו ומנתק את האדם מהטבע. למען עתידנו בתוך הקניון התרבותי בו אנו חיים. מערכת היחסים העכורה והמנצלת בין האדם לסביבתו הטבעית, משפיעה על יחס האדם לטבעו – לגופו ולגוף זולתו, ולסביבתו החברתית – לחלש, לעני, ולאנשי העולם השלישי.

106 צוהר נפתח אלינו מתוך התורה, הקורא למערכת יחסים מקודשת ומלאת כבוד בין האדם לאדמה; מערכת המתאזנת במהלך שבין שש השנים ושנת השבע, ומהווה קול עמוק, נדיר ומאוזן לתיקון האדם והחברה האנושית. פעמים רבות חוטאים שני המחנות היריבים, 'הירוקים' והתעשיינים, הנלחמים זה בזה בצורה פשטנית וטוטאלית. יריבות שכזו מונעת שיח מכבד, שייצור איזונים בין ההכרה במקום היצירה ובעלות האדם, ובין מקום ההרפיה וההקשבה לטבע.

107 התורה בספרות הקבלה מיוצגת ב'ספירת התפארת' – מקום הרמוני, המאזן את קטבי המציאות לתנועה משותפת. התורה מכירה בכך ששינוי עמוק מצריך תהליך ממושך של מחזורי חיים; לכן יצרה התורה מחזור חיים, הכולל בתוכו תנועה שלמה של שני צידי המטבע: האדם והטבע. בשש שנים – היצירה והאדם כבעלים, ובשביעית – ההרפיה ונתינת המקום לטבע.

108 אם נוכל בימינו להבין את מקומם של שני הצדדים ונדע לחיות את שניהם באיזון עמוק כתהליך ארוך-טווח, ייתכן שנוכל, בצעדים מדודים, להסיט את הגלגל ממסילת הכיליון העצמי של בני האדם את כדור הארץ; לא כפעילות השרדותית בלבד, אלא כתהליך של אקולוגיה רוחנית וקדושה. תהליך הטומן בחובו הקשבה לטבע, עידון בעלות האדם, ופתיחה אל האחר – החלש והעליון.

109 השביעית בימינו בתודעה הדתית והיהודית

110 בימי השיבה לארץ ישראל התגלע ויכוח מר על שמירת השמיטה בארץ, בין מצדדי היתר המכירה למתנגדיו. עם השנים תפסה השמיטה תאוצה בקרב הציבור הדתי, בעיקר בקרב המקפידים על שמירת ההלכה. אולם למרבה הצער, בציבור הרחב נתפסת השמיטה כתהליך של החמרה דתית, ולא כתהליך רוחני-עמוק, האמור להשפיע על כל תפיסת החיים שלנו. גם לימוד השמיטה נובע מחיפוש הפתרון ההלכתי הנכון לימינו, ולא מכיסופים עמוקים להתחברות מחדש לקדושה הטבעית של ארץ ישראל. בבתים רבים השביעית נתפסת כנטל מעיק שיש להיפטר ממנו. פירות שביעית מלאים בחומרות כרימון, ורבים מעדיפים להסתפק בפירות חו"ל. השביעית כלולה באותה קטגוריה יחד עם הטבל והערלה. גם במקרה שישנם פירות שביעית בבית, נוכחותם מתמצה בעיקר בפח השביעית, אליו זורקים את הפסולת של הפירות.

111 בספר זה ניסינו להרים קול קורא לגישה חדשה כלפי שנת השבע. לא מתוך החמרה וחשש הלכתי, אלא מתוך אהבה עמוקה והערכה למופלאותה של שנת השבע ולחיוניותה לכל מערך חיינו. רק כך תוכל השביעית להתרחב לכל מרחבי החברה הישראלית ולחדור אל התודעה הציבורית. השביעית נחלתה לא רק בחברה המקפידה על ההלכה, אלא בכל החברה היהודית בארץ ישראל.