אברבנאל על שופטים, הקדמה ו׳

6 סנהדרין פתח ↗

תְּהֵא לוּטָא, וְלָא תְּהֵא לָאטָא. אַתְיוּהּ לְיוֹאָב, דַּיְּינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קְטַלְתֵּיהּ לְאַבְנֵר? אֲמַר לֵיהּ: גּוֹאֵל הַדָּם דַּעֲשָׂאֵל הֲוַאי. עֲשָׂאֵל רוֹדֵף הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: הָיָה לוֹ לְהַצִּילוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו. אֲמַר לֵיהּ: לָא יְכֵיל לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא בְּדוֹפֶן חֲמִישִׁית כַּיוֵּן לֵיהּ, דִּכְתִיב ״וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּדוֹפֶן חֲמִישִׁית, בְּמָקוֹם שֶׁמָּרָה וְכָבֵד תְּלוּיִין בּוֹ. בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו לָא יְכֵיל לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: נֵיזִיל אַבְנֵר, מַאי טַעְמָא קְטַלְתֵּיהּ לַעֲמָשָׂא? אֲמַר לֵיהּ: עֲמָשָׂא מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְגוֹ׳ וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וַיּוֹחֶר וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ: עֲמָשָׂא ״אַכִּין״ וְ״רַקִּין״ דְּרַשׁ. אַשְׁכְּחִינְהוּ דִּפְתִיחַ לְהוּ בְּמַסֶּכְתָּא. אֲמַר: כְּתִיב ״כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת״. יָכוֹל אֲפִילּוּ לְדִבְרֵי תוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק חֲזַק וֶאֱמָץ״. אֶלָּא, הָהוּא גַּבְרָא מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה, דִּכְתִיב: ״וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה״. מַאי ״לֹא נָטָה״? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁבִּיקֵּשׁ לִנְטוֹת וְלֹא נָטָה. וּמַאי טַעְמָא לָא נָטָה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִין לִיחְלוּחִית שֶׁל דָּוִד קַיֶּימֶת. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: עֲדַיִין אִיצְטַגְנִינֵי שֶׁל דָּוִד קַיָּימִין, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים הָיוּ לוֹ לְדָוִד, כּוּלָּן בְּנֵי יְפַת תּוֹאַר הָיוּ, וּמְגַדְּלֵי בְלוֹרִית הָיוּ, וּמְהַלְּכִין בְּרָאשֵׁי הַגְּיָיסוֹת הָיוּ, וְהֵן הֵן בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִין שֶׁל דָּוִד. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: אִילְמָלֵא דָּוִד לֹא עָשָׂה יוֹאָב מִלְחָמָה, וְאִילְמָלֵא יוֹאָב לֹא עָסַק דָּוִד בַּתּוֹרָה. דִּכְתִיב: ״וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל עַמּוֹ וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא״. מָה טַעַם ״דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל עַמּוֹ״? מִשּׁוּם דְּ״יוֹאָב עַל הַצָּבָא״. וּמָה טַעַם ״יוֹאָב עַל הַצָּבָא״? מִשּׁוּם דְּ״דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכׇל עַמּוֹ״. ״וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה״. מַאי ״בּוֹר הַסִּירָה״? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: בּוֹר וְסִירָה גָּרְמוּ לוֹ לְאַבְנֵר שֶׁיֵּהָרֵג. ״וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁדָּנוֹ דִּין סַנְהֶדְרִי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קְטַלְתֵּיהּ לַעֲשָׂאֵל? עֲשָׂאֵל רוֹדֵף הָיָה. הָיָה לְךָ לְהַצִּילוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו! לָא יְכֵילִי לֵיהּ. הַשְׁתָּא בְּדוֹפֶן חֲמִישִׁית כַּוֵּונְתְּ לֵיהּ, בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו לָא יְכֵלְתְּ לֵיהּ? ״לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עַל עִיסְקֵי שָׁלוּ. ״וַיַּכֵּהוּ שָׁם אֶל הַחֹמֶשׁ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּדוֹפֶן חֲמִישִׁית, מָקוֹם שֶׁמָּרָה וְכָבֵד תְּלוּיִין בּוֹ. ״וְהֵשִׁיב ה׳ אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים טוֹבִים מִמֶּנּוּ״. ״טוֹבִים״ – שֶׁהָיוּ דּוֹרְשִׁין ״אַכִּין״ וְ״רַקִּין״, וְהוּא לֹא דָּרַשׁ. ״צַדִּיקִים״ – שֶׁהֵן בַּפֶּה וְלֹא עָשׂוּ, וְהוּא בְּאִיגֶּרֶת עָשָׂה. ״וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב״. אָמַר רַב: שֶׁלֹּא חֲשָׁדוֹ. ״וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר״. אַטּוּ בֵּיתוֹ מִדְבָּר הוּא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כַּמִּדְבָּר, מָה מִדְבָּר מוּפְקָר לַכֹּל, אַף בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹאָב מוּפְקָר לַכֹּל. דָּבָר אַחֵר: כַּמִּדְבָּר, מָה מִדְבָּר מְנוּקֶּה מִגָּזֵל וַעֲרָיוֹת, אַף בֵּיתוֹ שֶׁל יוֹאָב מְנוּקֶּה מִגָּזֵל וַעֲרָיוֹת. ״וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר״. אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ מוּנִינֵי וְצַחֲנָתָא טָעֵים פָּרֵיס לְהוּ. הֲדַרַן עֲלָךְ נִגְמַר הַדִּין

1 השתוף הרביעי הוא שכלם המלכים והשופטים ישתתפו במורא ובכבוד, והממרה את פיהם חייב מיתה. אם בענין השופט אמרה תורה דברים י"ז י"ב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט ומת האיש ההוא וגו', ומזה הצד ג"כ העניש גדעון את אנשי פנואל ואת אנשי סוכות שזכרתי, לפי שדן אותם ממרים את פיו, והיו חייבים מיתה על עברם את מצותו. אמנם במלכים חז"ל דרשוהו ממה שנאמר ביהושע יהושע א׳:י״ח כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ודרשו בפרק נגמר הדין דף מ"ט ע"א כל איש אשר ימרה את פיך יכול אף לדברי תורה? ת"ל רק חזק ואמץ, ולכן אמרו שהמקלל את המלך המלך רשאי להרגו, כמו שעשה דוד לשמעי בן גרא, כי הוא היה ממרה את פי המלך וחייב מיתה:

אברבנאל על שופטים א׳:א׳ »