1
הספק הראשון הוא, כי אם היה שהספרים האלה הארבעה יוחדו לספורים והגדות, ושאר ספרי הנביאים יוחדו להגדת העתידות וזכרון הנבואות אשר נבאו, א"כ איך בתוך ספר ישעיהו בא באורך רב הספור הגדול, איך עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה, וענין רב שקה, ותפלת חזקיהו עליו, ומכת השם במחנה מלך אשור, ושחלה חזקיהו אחר זה, ותפלתו ותוספת ימיו, וששלח לו מלך בבל ספרים ומנחה ומה שנמשך עליו? והספור הזה כלו כבר בא בספר מלכים מלה במלה, ומה התועלת בהשנות והכפל הדברים ההם, ולמה לא סופרו ג"כ בספר ישעיהו ספורים אחרים זולת זה? ואיך בא בתוך הנבואות ספור המאורע ההוא שאינו נאות לאותו מקום? ובזה הדרך עצמו תמצא בסוף ספר מלכים, ספור חרבן ירושלים ושריפת בית קדשנו ותפארתנו וגלות ישראל, והריגת גדליה בן אחיקם, והספור הזה עצמו כתב ירמיהו בספרו בסוף, ויקשה זה מאשר לא היה נאות הספור ההוא לספר ירמיהו, אשר יוחד לזכרון נבואתו לבד? ויקשה ג"כ למה נשנה שמה, אחרי שבסוף ספר מלכים בא מלה במלה, כ"ש בהיות כמו שכתבו חז"ל, שירמיהו כתב ספרו וספר מלכים, וכתב א"כ ירמיהו אותו ספור שתי פעמים בשני ספריו אלה ללא צורך? וקשה עוד מזה שאתה תמצא בספר ירמיהו הספור הזה עצמו שנית פעם אחרת בסופו, ונזכר א"כ הספור הרע הזה שלשה פעמים והוא זר מאד? ומה שראיתי לומר בתשובת זה הוא, כי ספורי חזקיהו שבאו בספר מלכים ובספר ישעיהו לא באו בשניהם מבחינה אחת ולתכלית אחד, אבל באו מבחינות שונות ולתכליות מתחלפים, וזה בספר מלכים כתב ירמיהו הנביא ע"ה הספור ההוא כלו, להודיע עניני המלך חזקיהו וקורותיו, יען היה הספר ההוא מיוחד לספורי המלכים והגדת עניניהם. אמנם בספר ישעיהו ראה חזקיהו וסיעתו שכתבוהו כפי קבלתם ז"ל לספר הנבואות אשר נבא ישעיהו הנביא כלם, וראו שהיה בלתי ראוי שישמטו ויעזבו הנבואות אשר נבא על ביאת סנחריב ועל מחלת חזקיהו ויתר הדברים, להיותם נבואות עצומות יורו על שלמותו ודבקותו באל ית', וכי לא נפל מכל דבריו ארצה, ומפני שהיו צריכין אל זכרון אותם הנבואות למעלתם, ולהשלים קבוץ נבואותיו כמו שאמרתי, כתבו הספורים ההם לא מפאת עצמם, כי אם להגיד הנבואות אשר נבא הנביא עליהם, שלא יתכן הגדתם כי אם אחרי הצעת הספורים שהיו נושאים להם, ולכן היו התחלות הדברים שם פרשת ישעי' ל"ה ג' חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו וגו', שיעדם על מה שיהיה, והבטיחם שלא יראו ולא יפחדו, כי לא תבואם רעה בביאת סנחריב, ואחרי אותה הפרשה באה הספור, ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב וגו', וזכר הנבואות שאמר ישעיהו עליו וכי קויימו בשלמות, וכן הביא ספור חולי חזקיהו, להגיד שישעיהו נבא עליו וכאשר התפלל אל ה' בידו שלח לו רפואות תעלה, וזכר ענין שלוחי מלך בבל שבאו אליו, להגיד הנבואה שנבא עליו ישעיהו ומה שספר בה מהגלות, ולזה בא אחרי כל זה פרשת שם מ' א' נחמו נחמו עמי וגו', לנחמם על הייעוד הרע ההוא שנבא אז, הנה ביארתי שבאו הספורים האלה בספר מלכים לתכלית הספור, ובספר ישעיהו לתכלית הנבואות והם תכליות מתחלפים. ואמנם בספר ירמיהו באו ספורי החרבן מהבחינה הזאת ג"כ, וזה שעם היות שבאו הספורים ההם בספר מלכים כשאר הספורים, הנה עוד ראה הנביא להביאם בספרו אשר ייחד לנבואותיו לא לתכלית הספור, כי אם להודיע הנבואות אשר אמר ואשר ייעד לבא ושיצאו לפעל איש לא נעדר, וכדי להגיד אותם הנבואות הוצרך להציע אליהם אותם הספורים אשר נבא עליהם, ומפני זה תראה שלא באו בספר מלכים באותו ספר הנבואות אשר נבא, ולא באו ג"כ בספר ירמיהו הספורים ההם מדובקים כאשר באו בספר מלכים, אבל הביא מעט מן הספור והנבואה סמוכה אליו אשר נבא על הענין ההוא, וכן הביא כלו מעט מעט מתערב עם הנבואות כמו שאמרתי, להיות התכלית שמה להביא הנבואות לא זולת זה. אמנם מה שבא בסוף ספר ירמיהו ספור החרבן והגלות כלו פעם אחרת מתחלת פרשת בן עשרים ואחד שנה צדקיהו במלכו וגו' עד סוף הספר, והם ספורים פשוטים מבלי זכרון נבואות והגדת העתיד כלל. והמה עצמם הפרשיות אשר באו בספר מלכים בסוף, מועתקות אות באות בלי חלוף, האמת והסברא הישרה מורה, שהדברים ההם אינם דברי ירמיהו ולא כתב הוא הפרשיות ההם, והראיה המורה כל זה שקודם הפרשה הנזכרת בסוף הפסוקים הקודמים נאמר ירמי' נ"א ס"ד עד הנה דברי ירמיהו, וזה יורה שמה שאמר אחריו לא היו דבריו. וידמה שעזרא הסופר או אנשי כנסת הגדולה באשר קבצו הספרים וסדרו ספרי הקדש זה אחר זה, ראו לכתוב בסוף ספר ירמיהו הפרשיות ההם והעתיקום מסוף ספר מלכים, והיה זה אצלי לשתי סבות. האחת כדי שידע הקורא איך היה חרבן הבית וגלות ישראל אשר נבא עליו ירמיהו באותו ספר, כדי להודיע אמות דבריו וקיום נבואותיו, ויען בספרו בא זה לשיעורין מעורב עם ייעודי נבואותיו כמו שאמרתי, ראו בדרך כלל וקבוץ לזכרו בסוף ספרו, כאומר הלא זה הוא כלל מה שנבא עליו בספר הזה ירמיהו. והסבה השנית היא כדי שתתחבר אחרי זה נבואת יחזקאל שהיה אחרי החרבן על נהר כבר בתוך הגולה, ולזה שמו בסוף ספר ירמיהו ספור החרבן להיותו הצעה לספר יחזקאל שיבא אחריו, ולא נסתפקו במה שכתב ירמיהו בתוך ספרו, להיותו מעורב עם הנבואות ולהיותו בתוך הספר, ובחרו לזכור הספור בעצמו מדובק ולהניחו בסוף הספר סמוך מה שנבא יחזקאל אחריו, הנה במה שאמרתי בזה הותר הספק הראשון הנזכר: