באר היטב יורה דעה א׳

1 נשים. ה"ה עבדים בה"י. ופר"ח בק"א חולק עליו:

2 ועבדים. וכ' הש"ך הטור כתב ועבדים משוחררים ועיין בפר"ח שחולק ונ"ל לברר דעתו דסתם עבדים יש להם כל מדות רעות:

3 לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמלתא שיילינן ליה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף ו' ע"א:

4 ומוחזקין. וכתב בש"ך עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:

5 בפני חכם. וכתב בט"ז דדוקא בעינן תרתי חכם ומומחה ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטה לחוד רק מהחכם בלאו הכי כי יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים:

6 קבלה. וכתב בש"ך המנהג להתחיל לשחוט בג' תרנגולים ובתוך הג' יהיה תרנגול זכר ואסור ליקח שכר על זה. ובה"י הביא ראיה דקודם שחיטה מותר ליקח שכר. אבל התרנגולים אסורים להרב באשר שהוא אחר המעשה אלא יתן לעניים ואפי' מי שבקי לשחוט תרנגולים לא ישחוט צפרים ובני יונים הקטנים אלא מי ששחט כבר אותם ואתמחי בהם ומה שאין נותנין לכתחילה לאתמחי בהו משום דלא שכיחי ולכן לא ישחוט הצפרים דקים אלא עם התרנגולים משום חשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש"ל. אעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם:

7 עד שידע בו. יוכל האב לסמוך את בנו בשחיטה מאחר דע"א נאמן באיסורין. ה"ק ח"א סימן ל'. חות יאיר סי' קכ"א:

8 לפרקים. וזהו ל' יום. בה"י ועיין בבאר הגולה מה שהביא בשם מהרי"ל:

9 לכל. ובספר היראה מזהיר שלא ליתן קבלה לשום אדם שהוא קל בדעות כ"א ליראי שמים ובפרט הרגילים לשתות ביותר ואף שאינם שכורים כי הם אינם מרגישים אם הם שכורים או לא וידיהם כבדות מרוב שתייתם וגם להזהירם על בדיקת הסכין באימה ויראה:

10 דאתרע. והט"ז חולק על זה ומביא ראיה לדבריו דאף מי שנטל קבלה יש לאסור למפרע ומסיק להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו שלא לאכול והכלים הידועים שנתבשלו בהם משחיטתו יש לאסור. ובספר נקודת הכסף חולק עליו. אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו לא אסרינן למפרע. ועי' בש"ך ופר"ח. כתב בדק הבית סי' קי"ט אם שחט או נקר חלב ואח"כ המיר אפי' באותו יום הכל כשר. טבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה ולא הגיד לקונים שלא יאכלו כי אם צלי אש. מצד הדין אין להעבירו אם לא למגדר מלתא. עבודת הגרשוני סימן ט"ו:

11 הכשר. וכ' בש"ך ולא דמי לבהמה שנמצאת טרפה דאמרינן בסימן פ"א שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה. דהתם יש לומר משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משעה שנולד לא ידע כלום. עוד שם כמה תירוצים. וכתב עוד מי שהיה בודק ואח"כ יצא טריפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמא אחזקתו דעד השתא כשר היה ואפילו מי שהמיר דתו אין חשוד למפרע שאם שחט והמיר דתו באותו יום דכשר מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע:

12 מותר. והטעם איתא בט"ז שהרי גם חכמים גדולים מספקא להם בכמה מילי בהלכות שחיטה ומיהו כתב בהגהות מיימוני שעכ"פ צריך שידע ששהיות מצטרפות שהוא דבר הרגיל. אם נכנס במקולין וראה שנים שוחטין ב' בהמות ואמר שאחד מהם שהה ואינו יודע איזהו והם שותקים פסק בשבות יעקב שאלה מ"ג דאם אומר העד אתם ידעתם שיש ספק בשחיטה והם שותקים מטריפין אבל אם לא אמר אתם ידעתם אפילו שתקו אין בכך כלום. כתב בית יעקב סי' ד' אם אומר על מותר אסור אף שאומר על אסור אסור ואין אומר על אסור מותר יש להעביר השוחט ההוא ועי' בס' ב"ד סימן ו':

13 פסולה. דכיון דלא ידע הלכות שחיטה שמא פעמים שהה ודרס ואינו מרגיש. דכיון שאינו בקי בה"ש לא ידע אם נזדמן לידו טרפות. הרא"ש:

14 יפה. פירוש כגון אחר שלמד ומתוך תשובתו נראה ששחט כהוגן אפילו הכי אין לסמוך עליו מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה:

15 שחיטה. ופי' הש"ך דאי שהה או דרס לא היה מאכילה לנו. ב"י ולפ"ז ה"ה אם שותק נמי:

16 סופה. ופי' הש"ך אפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה הב' נמי שחט יפה:

17 ויש. שוחט שמיקל בדין א' המוזכר בפוסקים להחמיר לפי שכך נראה בדעתו אם מותר ליתן לו לשחוט כשאחרים עע"ג עיין בית יעקב סימן צ"ז וסי' קכ"א:

18 נהוג. וכתב הש"ך מיהו מן הסתם שאינו יודע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחילה כשאחרים עומדים ע"ג וכ"פ רש"ל:

19 שנגנבו. וכתב בטור אע"פ שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה:

20 מותרים. וכתב הש"ך ומיירי בגווני דליכא משום בשר שנתעלם מן העין. והט"ז כתב דלהכי נקט גדייו דר"ל שיש סימן שהם שלו דאל"ה בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' במקולין של ישראל:

21 אסורים. והטעם משום דאדם עשוי להטיל נבלתו שם. וכ' הב"ח דאשפה פחות מג' טפחים לא חשוב אשפה וכתב עליו הט"ז והש"ך דזה אינו מוכרח וכתב עוד בשם המחבר במקום שרוב ישראל מצוים פירושו אפי' רוב העיר והשוק עובדי כוכבים רק שבאותו מקום רוב ישראל מותר. וכן אם רוב עובדי כוכבים מצוים שם אפי' רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצוי. ואם עובדי כוכבים וישראל מצוים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור וכתב עוד אפי' במקום שרוב עובדי כוכבים מצוים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשוחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין ומה שכתב בח"מ סימן רנ"ט סעיף ו' מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר מיירי בעוף גדול. וכתב עוד מה שכתב רמ"א וגם רוב גנבי העיר ישראל קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור:

22 מדבר. וכתב הב"ח והש"ך אפילו פקח ונתחרש במשמע:

23 שטות. פירוש אם עושה אותן דרך שטות הוא דנקרא שוטה ואפילו באחד מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולם לא מחזקינן ליה בשוטה ש"ך ועיין בח"מ סימן ל"ה דאף אם עביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה:

24 לכלבים. וכתב בט"ז אפילו אם הוא מומחה והטעם איתא בש"ך דילמא אתו למיכל משחיטתו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג כ"ע מודו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה יודע לאמן ידיו. וכ"ש גדול שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עומדים על גביהם ודלא כהב"ח שמחמיר בזה:

25 משחיטתו. וכתב בש"ך מדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן. אבל מהרש"ל והדרישה פוסקים אפילו ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרים עומדים ע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיהיה מומחה ויודע לאמן ידיו וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עומדים ע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפילו אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכן פסק הב"ח:

26 שחיטה. והטעם איתא בש"ך משום דאין נאמנות לקטן וכתב בט"ז אע"ג שיש פוסקים דאם הוא מומחה ואומן ביד יש להכשיר דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר כיון שהוא יודע ה"ש אמרינן מסתמא שחט שפיר אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתרא. והב"ח החמיר על אותן ששולחין לשחוט לעובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שחטו ואמר שזה אסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר משום שמא נתחלף וזה לא שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחט אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ יש לחוש לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב איזה סימן אחר שאינו מצוי ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו ועיין לקמן סימן ס"ב בדין תרנגולת ששלחו לשחוט ע"י עובד כוכבים כו' ע"ש:

27 ליזהר. כתב בט"ז שמהרש"ל כתב דהכל לפום חורפתו וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מבן י"ג שנים כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים וכח גברא וכ"כ הש"ך. כתב בית יעקב סימן נ"ח שמצא כתוב וז"ל האבל וזקן בן פ' שנים והנער קודם י"ח שנים לא ישחטו עכ"ל. וב"ח כתב והכל לפי מה שהוא אדם דאם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן נ' שנים ע"ש סי' א':

28 כשרה. והטעם איתא בש"ך דברכה לא מעכב בדיעבד כדלקמן סימן י"ט:

29 מומחה. וכתב בש"ך הא דלא כתב גבי המדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמעינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה דלא כב"ח ופרישה שתירצו בענין אחר ועיין בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א:

30 מברך. וכתב בש"ך דאין להקשות הלא קי"ל בסעיף ג' דמי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש מותר לשחוט באחר עומד ע"ג לדעת המחבר א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי דאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו. ומיירי שהאחר שוחט ג"כ הא לאו הכי אינו יכול כאן לברך וכן פסק הב"ח ועיין לקמן סי' י"ט דבעינן שאותו אחר יכוין להוציאו:

31 כשוטה. פי' לכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עומדים ע"ג ובדיעבד כשר כשאחרים עע"ג דוקא:

32 דרסה. וכתב בש"ך דרמ"א כתב כן לעצה טובה אבל מדינא הרי הוא כפקח לכל הדברים ומותר בדיעבד אם אחרים עע"ג. או בלא אחרים אם לא הגיע לשכרותו של לוט כמ"ש בח"מ סי' רל"ה. אבל בט"ז חולק עליו וכתב הטעם בשיכור מחמת שאבריו כבדים עליו ואינו תלוי זה בדעת אדם וכן ראוי לנהוג דכל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט. ובבה"י האריך והחמיר מאד על השוחטים הרגילים בכך להעבירן מפני שאבריהן כבידות מחמת ריבוי שתייתן וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט. כתב סמ"ג זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשה או מכח טבעו שג"כ ידיהם כבדות שחיטתן רובן דרסות המה. אף על פי שאמרו ברי להם שלא דרסו אינן נאמנין מפני שהם עלולין לכך עכ"ל:

33 אותו. כתב הש"ך אפילו אחרים רואין אותו לא ישחוט לכתחלה:

34 כשרה. כתב הש"ך כתב תשובת א"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו הביאו הב"ח ובד"מ כתב דשאר הפוסקים לא חלקו בזה:

35 לברך. וכתב בט"ז דלא מהני בזה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והוא אסור בכך לכתחלה. כ' ע"י מי שאינו חגור בחגורה ולבו רואה ערותו לא ישחוט לכתחלה דכה"ג אינו רשאי לברך. גם אסור לשחוט בגילוי ראש דכה"ג ג"כ אינו רשאי לברך:

36 אסורה. הטעם איתא בש"ך משום דדמי לחשוד לאותו דבר וכתב עוד אפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל:

37 בראשונה. כתב הטורי זהב אין איסור אם שגג בדבר כשלא ידע מהחרם:

38 דאיסורא. וכתב הט"ז והש"ך דאינו נאמן במיגו דיכול לומר שהיא טריפה משום דהוי מיגו במקום עדים מ"מ אם הוא מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתי כראוי נאמן:

39 נאמן. וכתב בט"ז שאין להקל בפסק זה מאחר שרמ"א בד"מ הניח דין זה בצ"ע:

40 בהכחשה. פי' ואותה שחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשוי אנפשי' חתיכה דאסורא. אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפי' להעד. ש"ך:

41 אדם. אבל בש"ך ובט"ז כתבו בשם מהרש"ל ובשם תשובת בן לב דלא אמרינן עד אחד בהכחשה לאו כלום אלא בעדות אשה אבל בשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל וכ"כ בב"ח ובבן לב ומהרש"ל: